תימני קטן. רעש גדול.

 

ליהיא גרינר רגילה, בתור אושיית רשת, להעלות כל פרט מחייה לרשת בצורת סרטון. היא העלתה לרשת לידות, הרזייה והשמנה ואפילו, באומץ רב, גם סיפור הפלה שעברה. הכל עולה, בלי אבחנה, בלי מיון, בלי סינון. ככלל, גרינר רגילה כבר שנים להופיע על המסכים, לרוב בתוכניות ריאליטי, שלפחות לכאורה מתעדות אותה ברגעים לא מתוכננים, ללא תסריט, מגיבה לסיטואציות. מבחינתה, יש להניח, גם מפגש לא מתוכנן עם שוטר תנועה, שרושם לה דו"ח על החזקת טלפון ביד תוך כדי נהיגה (גם אם יש פקק), הוא מושא לשידור סרטון לרשת. תוכן מקורי. ערך לצופים. סטורי. גרינר טי.וי.

בסרטונים שלה, כידוע, אין במאי ועורך שעובר על החומר קודם. בדרך כלל יש "איים סו אקסטייד" אחד או שניים, קצת קללות, מיקס של עברית ואנגלית, והסרטון העוסק במפגש עם השוטר נכנס גם הוא לתלם.

אבל הפעם קמה מהומה, כי גרינר אמרה בסרטון האחרון שלה, לצד האחיינית שלה, שהשוטר (אותו רואים מטושטש מרחוק עם קסדה ואת שמו לא מזכירים), זה שהעז ורשם לה דו"ח תנועה על החזקת טלפון סלולארי ביד תוך כדי נהיגה, הוא "תימני קטן, נראה כמו התחת שלי", "בן זונה", "מנאייק" ו"בדיחה". אין לדעת איך היה מקבל את הדברים הפנתר השחור ויקטור תייר ז"ל, שהיה… סבא שלה. מחד, כעס על הממסד, מאידך, בוז לבני עדות המזרח.

ופה זה לא נגמר. הזלזול שלה בשוטר "התימני הקטן" בא לידי ביטוי בכך שצעקה לו "אתה יכול לרשום מהר יותר? אתה איטי רצח, יש לאנשים חיים, לא כמו שלך" וגם אמרה שהוא "לא יודע לכתוב" (כנראה בהתכתבות לבדיחה הידועה על כך שיש בכל צמד שוטר אחד שכותב ואחד שקורא).

ומיד קמה קול צעקה. הסרטון הפך ויראלי. אנשים צידדו בשוטר וכעסו על הזלזול בו, ואפילו הנהלת כיבוי אש ארצית ביטלה השתתפות בתוכנית בהשתתפותה. עד מהרה החלו לדרוש אנשים את האפיק המשפטי בעניינה. שכן על פניו, הדברים עולים כדי לשון הרע ודיבה מחד, ומתאימים גם להידון כעבירת "העלבת עובד ציבור" מאידך. לכאורה גם תביעה אזרחית וגם כתב אישום פלילי, אול אינקלודד, נאט אקסייטד.

אבל בפועל, כשנוברים פנימה משפטית, רואים שאין בדברים – דבר. מבחינת תביעת דיבה, הרי שתביעת לשון הרע נדרשת, במינימום דרישת הסף, כי יהיה לפחות נמען אחד נוסף פרט לנפגע, שיהיה מודע ועד לפגיעה בו. במקרה כאן, אין הצופים יודעים מי הוא הנפגע. שמו של התובע הפוטנציאלי לא מוזכר בסרטון, ופניו – באופן ממשי – לא נראות. "שוטר תימני" זה לא בדיוק סימן היכר, מאחר ויש קרוב לוודאי, כמה אלפים כאלה. אמנם השוטר כבר שלח מכתב התראה מטעם עורך דין, והמכתב פורסם ברשתות החברתיות עם שמו, אך פרסום שמו במכתב הוא, באופן אבסורדי, פעולה שהוא או מי מטעמו אחראים לה, ולא גב' גרינר. דווקא הפרסום שלה, וזה יישמע מצחיק לקרוא זאת, היה מידתי, במובן זה שהיא הקפידה (אולי לא בכוונה) שלא יאפשר הגשת תביעה נגדה.

אז נכון, הדברים מקוממים את האוזן, אך אין לנו נפגע בסרטון. אין זיהוי של האדם, ואלמלא היה הוא מזהה את עצמו כי נפגע, לא היה שמו נודע לעולם. אפילו משפחתו לא הייתה יודעת, אם לא היה אומר לה, כי מדובר בו.

אבל, תגידו, אפשר למעשה לתבוע בשם "כלל השוטרים התימנים" שכן כל אחד מהם הוא נפגע פוטנציאלי. גם שוטר אחר, ממוצא תימני, שכלל לא היה בארץ באותו היום, יכול להימצא נפגע שכן יכולים לשייך אותו לפרסום. ייתכן, אך המחוקק קבע כי אין בלשון הרע "תביעות ייצוגיות" ואי אפשר לתבוע "חבר בני אדם" (היועץ המשפטי יכול לעשות כן, אך לא עשה זאת בפועל מעולם). חיילים שנפגעו מהסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי לא יכלו לתבוע אותו כי שמם הספציפי לא אוזכר. וגם כאן, לא יכול שוטר תימני אחד כלשהו, זה מהסרטון או אחר, לתבוע את הפגיעה בשם כלל השוטרים התימנים.

הלאה. תאמרו שיש כאן עבירה ברורה של "העלבת עובד ציבור". עבירה זו לא דורשת, בניגוד לתביעת לשון הרע, שעוד נמען כלשהו יזהה או יבין את הפגיעה. די בכך שהשוטר במקום נפגע. אז נכון, זו באמת לשון העבירה, ואין ספק שגרינר עומדת בדרישות חוק העונשין ומבצעת, על פניו, את יסודות העבירה. אך כאן יש לשוטר התימני בעיה עם הפסיקה.

בית המשפט העליון ישב על המדוכה בשני מקרים בשנתיים האחרונות, דן בהם והוציא תחת ידיו שתי פסיקות מפוארות ומפורטות, שהלכה למעשה, רוקנו מכל תוכן את עבירת "העלבת עובד ציבור", והותירו אותה מיועדת למקרים כל כך חריגים וספציפיים, החורגים מהחורגים במידה כזו, עד שלא נותר מהעבירה דבר. תשאלו את עו"ד ברק כהן, מקבוצת "באים לבנקאים". הוא הורשע וזוכה על בסיס ההלכה החדשה. חופש הביטוי ניצח והמסר חלחל מטה. הנה, בפסיקה אחת של בית משפט השלום בתל אביב, בתביעת לשון הרע שמשרדנו היה מעורב בה, לאחר שבית המשפט העליון אמר את דברו בעניין ההעלבה, אף נקבע כי מותר למפגינים מתוסכלים לכתוב בפייסבוק על שוטר שהוא "מושחת" כחלק מחופש הביטוי, גם אם אין כל בסיס לאמירה ואין בדל הוכחה לדברים. במילים אחרות: מותר לעלוב בשוטר ולהוציא דיבתו רעה כי הוא שוטר, ולא, נניח, כוכב תוכניות ריאליטי, שרשאי לתבוע ולזכות אם משמיצים אותו חלילה.

וכך הפכו השוטרים, מאנשים שהיו מוגנים בכפל של שני חוקים – גם העלבת עובד ציבור בחוק העונשין וגם על פי חוק איסור לשון הרע – למי שדמם במידה רבה מותר. עכשיו, כמו שאומרת המשוררת, יש לאנשים חיים, לא כמו שלך. לך, השוטר, יש גם תנאים לא קלים (החל מאיסור שביתה ועבור בהשמצות לרוב), וגם מחסום לא פשוט כשאתה תובע לשון הרע, ומעט מאוד הגנה, אם בכלל, בעבירת העלבת עובד ציבור.

אז בניגוד לדבריה של גרינר, אתה לא חייב לרשום מהר יותר, אין לאן למהר. לאנשים יש חיים, וגם הגנה על השם הטוב. לך, למרבה הצער, קצת פחות.

בסרטון דורשת גרינר מהשוטר להזדרז. לה, כאמור, יש חיים. מנגד, בתגובה שהוציאה, הסבירה כי השוטר התנכל אליה סתם שכן גם אם החזיקה את המכשיר, ממילא היה פקק והאוטו לא זז. הצופים נותרו מבולבלים: לא ברור לאן מיהרה גרינר אם היא, כטענתה, הייתה תקועה בפקק. גם לא ברור בשביל מה החזיקה את הטלפון, אם אכן יש ברכב דיבורית.

אבל כן ברור כי בסרטון הזה, שככל הנראה לא יניב תוצאה משפטית מרחיקת לכת, איבדה גרינר נקודות בקרב קהל רב, שגם אם יכול היה להזדהות עם הכעס על קבלת דו"ח, לא אהב את האמירות שנשמעו גזעניות ומזלזלות. כמו בסרטון "טיסת השוקולד", עובר המשפט לפעמים לרשת, ולא לבתי המשפט. וכמו שיש שיימינג שעושים לנו אחרים, יש מקרים בהם בלי משים, אנו מבצעים "ביוש" בעצמנו לעצמנו. יו נואו.

 

 

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן