תביעת לשון הרע נגדך – איך יוצאים מזה?

טענת הגנה ראשונה: איפה הפרסום?

לפעמים אנו נתקלים בתביעות לשון הרע, שכבר על פניהן, מעיון בכתב התביעה שהוגש, נדמה שאפשר כבר לבקש למחוק אותן על הסף, או לכל הפחות לדעת שהחשש מכך שהתביעה המופיעה בהן תתקבל אינו רב. נאמר זאת כך: יש דברים שאם הם אינם מתקיימים, הרי שמדובר בתביעת סרק.

אחד הדברים הבסיסיים ביותר, הטריוויאליים, אולי אפילו הברורים מאליהם (אם כי לא לכל אחד), הם מקרים שבהם כתב התביעה עוסק בפרסום לשון הרע בכתב, בטוקבק, במייל, בסמס, בדף מחולק, בעיתון, בספר או בכל פורמט כתוב אחר, כשהעתק הפרסום לא מופיע בכתב התביעה וגם לא מצורף אליו כנספח. כלומר – התובע טוען שנכתבו עליו דברים קשים, לא ראויים, נוראיים, אך הדברים לא מופיעים בכתב התביעה עצמו. הפרסום המקורי איכשהו לא בידיו, והוא מנסה לצטט אותו בכתב התביעה "מהזיכרון" או "בערך", מתוך תקווה שבמהלך הדיונים מתישהו, דווקא הנתבע, ברגע של פזיזות דעת, יודה בכך שהטקסט הזה אכן נכתב או יביא מיוזמתו עותק שלו. זה כמובן לא קורה אלא אם מדובר בנתבע מאוד לא חכם, שאינו מיוצג.

מדהים עד כמה העניין הזה כל כך בסיסי, כל כך ברור, ועם זאת, מיטב בנינו ובנותינו נופלים בו. גם אלה שמגישים תביעות ללא הפרסומים שאמורים להיות הבסיס לתביעה וגם אלה שלא מגלים את התקלה הזאת כבר בשלב הראשון ומבקשים כי התביעה תימחק על הסף.

נכון הדבר שמדיניות בתי המשפט כיום היא להימנע עד כמה שאפשר ממחיקה על הסף ובדרך כלל אין טעם בהגשת בקשות כאלה (בסופן לא רק שהתיק לא נמחק על הסף אלא גם שמגיש הבקשה מוצא עצמו משלם הוצאות לצד השני), אבל במקרים כמו אלה – הרי זה בזבוז זמן לנהל הליך לחינם ובית המשפט מבין זאת מתוך הטיעונים והפסיקה הקיימת.

כלל ידוע בבתי המשפט הוא כי "המוציא מחברו – עליו הראיה", כלומר זה שתובע, הוא מי שצריך להוכיח את התביעה. אם הוא לא מביא בעצמו את הפרסום, אז הוא ודאי לא יכול להוכיח את התביעה שלו. ניתן כמה דוגמאות.

 

 

בפרשה מוכרת משנת 1995, שני בני מיעוטים מהכפר מע'אר (שאז גרו ברמת גן) טענו כי זכו בספורטוטו אך הטופס הזוכה לא שודר להנהלת מועצת ההימורים מסיבה טכנית שאינה קשורה בהם וכך נושלו מהזכייה. במילים אחרות: הטופס אבד. הנהלת ספורטוטו ישראל פיקפקה בנכונות הטענה ובחובתה לשלם את הזכייה לטוענים כי זכו. לטענתה, הטופס לא הגיע במועד להיכן שהיה עליו להגיע ולמעשה לא שולם או לא הופקד כפי שמחייבת ההגרלה והטוענים לכתר – ביקשו לבצע מעשי הונאה (מנהל הספורטוטו הבטיח להציג את "השיטה" וה"הוכחה" לכך, אך לא עשה זאת, ועם זאת קרא לתובעים – "שני גנבים").

לאורך מספר שבועות בהם הוגשו תלונות במשטרה (מצד הנהלת הטוטו כנגד הטוענים לזכייה) התנהל גם שיג ושיח רדיופוני, וכן בעיתונות הכתובה, ובו הנהלת מפעל הפיס השמיצה את התובעים לטענתם וטענה או רמזה כי הם ניסו לפעול במרמה ובהונאה ולגבות את הכספים בלא שזכו בהם. שוב ושוב הבטיחו אנשי הטוטו להציג "הוכחות" לאותה "שיטה" ולכך שהטופס לא אבד אלא נעשה ניסיון הונאה מתוחכם.

באחד הראיונות קשר הדובר מטעם הספורטוטו, יצחק שני שהיה מנכ"ל החברה, בין העובדה שהתובעים הם דרוזים לבין פריצה לתחנת טוטו בנתניה שממנה נגנבנו טפסים, תוך שהוא רומז כי כך הגיע לידיהם העתק של טופס זוכה כביכול, שלא שודר למערכת לפני ההגרלה. לדבריו יש לטוטו רשימה "שבועית" של גנבים או כאלה המנסים לרמות את הטוטו. אולי זו הייתה "השיטה" לה כיוון מלכתחילה.

בכל אופן, התובעים טענו בתוקף כי מדובר בהאשמות לא מבוססות נגדם וכי הטופס שלהם הוא באמת הזוכה ואין הם מבינים מדוע לא השתתף בהגרלה ומדוע זכייתם לא מוכרת.

אלה התראיינו נגד אלה ואלה נגד אלה. בסוף, החברים מכפר מע'אר, שהבינו שאת הכסף מהטופס כניראה לא יראו, סברו שאולי יזכו לפחות בקצת כסף בתביעת הדיבה שיגישו נגד הנהלת הספורטוטו ומנהליה, וכן אנשים שהתראיינו מטעמה ברדיו ובעיתון. הם צדקו. 120,000 שקלים ועוד 25,000 שקל הוצאות משפט.

לענייננו, נציין אימרה שנאמרה בפס"ד תא (ת"א)  082425/99, עראידה טיראן ואח' נ' אריה זייף ואח' (אריה זייף, מנהל אגף המכס והמע"מ לשעבר, היה אז יו"ר המועצה להסדר ההימורים בספורט וכך שורבב לשם התביעה), אשר נדונה בבית משפט השלום ת"א בפני הכב' השופטת שרה דותן, שם היא מצטטת את ספרו הוותיק של אורי שנהר (שמהדורתו אזלה ואינו מודפס עוד אך משמש בבתי המשפט), בו נכתב כי  "אין נענשים וגם אין חבים בחבות נזיקית על דברים שבלב".

היא גם קובעת כי את  הטענה כי פרסום מסוים נעשה בעיתון או בדבר דפוס, ניתן להוכיח באמצעות הגשת עותק של העיתון או דבר הדפוס (לפי סעיף 23 לחוק). כן נאמר על ידי בית המשפט כי ציטוט מפיו של אדם בתוך ראיון לא מוכיחים רק עם גזיר העיתון ויש חובה להביא את העיתונאי להעיד שאכן כך נאמר לו.

אין זאת כי אם יישום של פסיקה מנחה מבית המשפט המחוזי, ע"א (י-ם) 4375/97 חי לטיף נ' אברהם בירנבאום, שם נקבע כי מרכיב ראשון בביסוס עילת תביעה בגין הפרת איסור לשון הרע מחייב את הוכחת הפרסום וזה כולל את הצגת הפרסום המהווה לשון הרע. במקרה זה, בפרשת לטיף נ' בירנבאום, ביקש התובע – שהפסיד בבית משפט השלום וערער על כך – לתבוע בגין פרסום כלשהו, בלי שהציגו בבית המשפט. אלא שגם בית המשפט המחוזי בערעור קבע כי נטל ההוכחה להבאת הפרסום לבית המשפט מוטל על התובע וכי כלל בסיסי בתביעה מסוג זה הוא הוכחת עצם הפרסום.

סוף דבר: כאשר בכתב התביעה אין פירוט של הדברים, והפרסום עצמו לא מצורף, אלא באופן "מוערך מהזיכרון" ובלי העתק הפרסום, הרי שאין לתובע תביעה בעצם, ואפשר בהחלט לבקש למוחקה על הסף בתואנה כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה (לפי תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי). אבל מחיקה על הסף היא פעולה שאינה מסיימת באופן סופי את ההליך כי מי שנמחקה תביעתו – יכול להגיש אותה בשנית בהמשך. עם זאת, כאשר אין פרסום ואין בעצם הוכחה ל"יריבות" בין התובע לנתבע, ניתן לטעון להיעדר יריבות עם הנתבע, דבר המקים עילה לדרוש את דחיית התובענה, לפי תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, והרי תביעה שנדחתה – אי אפשר להגיש בשנית.

ויש עוד דרכים פשוטות, בהינתן תנאים בסיסיים מסוימים, להילחץ מכתב תביעה בלשון הרע שמוגש נגדך…

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן