כמה עולה להגיד "שרמוטה"? ובכן, לא הרבה

הבוקר פורסם כי קבוצה של נשים חד הוריות הגידו היום תביעת לשון הרע נגד תוכנית "רמזור" וכותביה, על שימוש במילה שרמוטה, כלפי אחת הנשים החד הוריות שהופיעו בתוכנית.

בית המשפט הדן בתביעות לשון הרע לא כל כך יודע להחליט מה לעשות עם קללות, במיוחד המלוכלכות שבהן. מצד אחד, אין ספק שמדובר בדברי לשון הרע (בכל אופן – לא במחמאות). מצד שני, אם על כל פעם שנהג מונית היה אומר בקול רם "כוס אוחתק" או "שתוק, יא מניאק" הייתה מוגשת תביעה, היינו צריכים לתבוע האחד את השני כל יום, כל היום.

 

במקרה של קללות, כמו במקרים רבים אחרים, מאוד תלוי מי הוא השופט היושב בדין. מצד אחד, קבע השופט גורפינקל, כשעוד ישב בבית משפט השלום בהרצליה, שלהגיד על מישהי "בת זונה" זה לא לשון הרע (כך בת.א. 3306/97 רודיטי נ' רשת שוקן בע"מ). הוא אמר שהעובדה שכך כינו מורה, לא באמת גרמה למישהו מהקוראים לחשוב שזה אכן מקצועה. מצד שני, על אמירות פעוטות מאלה, כמו "גנב ורמאי", קיבלו נופשים במלון פיצוי אחרי שמנהל המלון כך כינה אותם בפומבי (ת.א. 1395/95 שלום נ' מלון הולידיי גרנד).

 

הרעיון הבסיסי במשפטים המבוססים על קללות הוא בערך זה: אם האמירות נאמרו כ"פשט", כלומר נאמרו במובנן המילולי, ובמקרה שלמעלה – הכוונה לא הייתה ב"סלנג" אלא ברצינות לכך שמדובר בגנב או רמאי – זו כניראה לשון הרע. אם הדברים נאמרו ב"דרש", כלומר – ב"סלנג" או בהתחכמות או בכוונה כמטאפורה או כהגזמה מכוונת, בלי שהכוונה היא מילולית, אז זו כניראה לא תיחשב כלשון הרע.

 

לדוגמא, כאשר מישהו קורא לחברו "פסיכי" או "איזה משוגע זה", הוא אינו מתכוון למובן הקליני והפסיכיאטרי, אלא למעין ביטוי רחוב או קללה. לכן, כשהכתב גיא פלג (היום מוכר לנו ככתב משטרה בערוץ 2, פעם דובר אגודת מכבי חיפה) נעלב מהאמירה שצוטטה בעיתון "כלבו" בחיפה: "יש לו בעיה בראש", הסביר לו השופט לבנוני מבית המשפט בחיפה (13591/97) שגם אם היה כתוב שהוא "פסיכי", הקורא הסביר לא היה רואה בכך ממצא פסיכיאטרי או פסיכולוגי.

 

דבר דומה לזה הוכרע כבר בבית המשפט העליון כנשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, קבעה (עוד בטרם מונתה כנשיאה) שלומר כי מישהו צריך טיפול בקליניקה של פסיכיאטר או בספה של פסיכולוג, כשברור שזו לא אבחנה קלינית אלא סלנג או ביטוי, אי אפשר באמת להתייחס לדבר כאל לשון הרע (ע"א 8735/96 ביטון נ' קופ).

 

והנה, כשהתפרצה השכנה ממן אנט לישיבת ועד המושב ואמרה ליו"ר הוועד, שמחה דגן, שהוא "שקרן, גזלן ונוכל" וכן "דופק את כל המזכירות שלו" ו"נואף" וכן כי אשתו "עשתה הפלות מגברים אחרים לפני החתונה", הרי שהיא התכוונה לא לסלנג אלא להשמיץ ממש ולגרום לנוכחים להאמין כי הדברים – דברי אמת. לא ייפלא הדבר שהתביעה נגדה התקבלה (ת.א. 4500/95).

 

כך נאלצו בתי המשפט לקבוע הלכות לגבי שלל מגוון של קללות: למשל במקרה של ע"פ (ת"א) 70975/99, רוחמה כלפוס נ' יפה ברעם (לגבי אמירת "גנב" על אדם), ת.א. 1013/98 (קרית גת) אלמליח אריאלה נ' יפרח אלי (שם נקבעה המילה "זונה" כלשון הרע), ת.א. 15264/01 (שלום חיפה) בלס יצחק נ' זורנשטיין משה (לגבי קללות בקרב פעילים פוליטיים), ת.א. (חיפה) 18676/01 תאופיק נ' פריד (שם נקבעה המילה "בן זונה" כלשון הרע), וכך עוד מימי פסק הדין הראשון המנחה בעניין זה – ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269.

 

הסיפור על דיאב ודיאב מעניין, בעיקר משום שהייתה זו התביעה שהתחילה עוד בפקודה הישנה שהייתה מוחלת בארץ מימי הבריטים ואילו הערעור נדון לאחר שחוקק חוק איסור לשון הרע. תביעה משנת 1965, מהראשונות שהתפרסמו עם חקיקת החוק החדש.

 

וסיפור שהיה כך היה: מסופר שם על פגישה שנערכה עם פקידי ממשל, כשראש המועצה המקומית תמרה וסגנו, הם הנתבע והתובע, החלו להתקוטט סביב הסוגיה מאיזה צד יתחילו לסלול כביש חדש. כמו שמסופר בפסק הדין, ביום 7.5.63 זומנה על-ידי מר חבושי, מנהל מדור המיעוטים במשרד העבודה, פגישה במועצה המקומית לשם סיכום אופן סלילת הכביש הפנימי בכפר. לפגישה זו באו גם סגנו של מר חבושי, מר עבאס, וכן מר רפאלוביץ, מהנדס מחלקת העבודות הציבוריות באיזור חיפה. סידור הפגישה נערך תוך תיאום עם יושב-ראש המועצה וסגנו. ביום הפגישה חל החג המושלמי אל-אדחא ומזכיר המועצה נסע לעכו ועמו המפתח של משרדי המועצה המקומית, על-כן נערכה הפגישה בביתו של יושב-ראש המועצה, המערער.

 

במהלך הישיבה התעורר ויכוח בין התובע והנתבע ביחס לשאלה – מאיזה צד יש להתחיל בסלילת הכביש? נראה שכל אחד מהם היה מעונין שהעבודה תתחיל מן הצד שהוא טען לו, בהיות תושבי הכפר התומכים בו מרוכזים באותו מקום. הראשון תבע שיקבלו את דעתו באשר הוא יושב-ראש המועצה, ואילו הנתבע תבע שדעתו תתקבל, מאחר, ולדבריו, "הוא שסידר את הכסף ממשרד העבודה".

 

המחלוקת גררה אחריה צעקות הדדיות שבעקבותיהן דרש הנתבע מן התובע שיעזוב את ביתו ומשזה סירב לעשות כן בטענה שנוכחותו שם הייתה כבבית המועצה המקומית, השמיע הנתבע כלפי התובע כמה ביטויים בערבית שאותם ראה כהוצאת שם רע. הדברים אשר אמר היו: "קום סיכתר מן הון. ילען אבוק. כלב, כלב אבן כלב, יא אעוור אל דג'אן". פירוש הדברים הוא: "הסתלק מכאן, כלב בן כלב, נביא שקר שתום עין".

 

בעיקרון, היום זה לא נשמע מאוד מעליב, באופן יחסי. שמענו אמירות קשות מאלה. בכל זאת, את הקנס בגובה 250 לירות (אז) קיבל התובע, ככל הנראה, בעיקר משום שהנתבע היה… באמת עיוור באחת מעיניו. מה שהפך את האמירה למעליבה קצת יותר מאיך שהיא נשמעת.

 

ומאז שדיאב רב עם דיאב, ממשיכים אנשים לקלל ולהיעלב, ולקוות שלפחות יקבלו פיצוי הולם מבית המשפט. לא תמיד זה עובד. השופטים לא רוצים הצפה של תביעות, על כל פעם שמישהו אומר לשני "מניאק" או "אמא שלך יונה", ולכן פוסקים סכומים קטנים או מובילים את הצדדים לגישור או פשרה, ולו כדי שלא יצטרכו לתמחר בבית המשפט כמה שווה "שרמוטה".

קישור לכתבה ב-ICE:

http://ice.co.il/article/view/386202

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן