רבע מיליון כי החיילים החטופים לא השתתפו בעסקת סמים

השופטת פלפל פסקה: רבע מיליון שקלים הוא הפיצוי שישלם בעל האתר שרמז לכך, בידיעה שלטענתו כלל לא התפרסמה אצלו * בית המשפט פיצה את אביו של החייל בני אברהם ז"ל, 13 שנה אחרי חטיפתו, למרות שהתביעה הוגשה בכלל אחרי מותו ובלי להציג את הפרסום המדובר * וזה לא כל מה שחריג בתיק הזה

אחת הפסיקות החריגות ביותר, באחת הפרשות המדכאות ביותר, הגיעה לסיומה, בערך 13 שנה אחרי שהחלה.

בחודש האחרון של 2012 ניתן פסק הדין העוסק בפרסום שהופיע באינטרנט במהלך שנת 2000 אודות החיל החטוף בני אברהם ז"ל, שגופתו הוחזרה לישראל בינואר 2004 במסגרת עסקת חילופי שבויים עם חיזבאללה. סמוך לחטיפתו, נפוצו ידיעות לפיהן הוא ושני חיילים נוספים שנחטפו – עדי אביטן ז"ל ועומר סועאד ז"ל – מגבול לבנון, היו עסוקים בשעה שנחטפו… בהשלמת עסקת סמים. כלומר – לא מדובר בחיילים אמיצים שנחטפו תוך שהם שומרים על המולדת אלא בסוחרי סמים שניצלו את קירבתם לגבול.

משפחות אביטן סועאד בחרו שלא לתבוע אבל משפחת אברהם לא ויתרה. הרעיון של קישור עסקאות סמים לבנם החיל – פגע בהם.

מאיפה בכלל הגיעו השמועות האלה?

ובכן, סמוך לאותו מועד נחטף גם הקולונל אלחנן טננבוים, כפי שהחיזבאללה קרא לו, וגם בעניין זה נפוצו שמועות על מסחר בסמים באותה עת. השילוב של גבול לבנון – שמהווה נקודת העברה של סמים לארץ בדרכים מפוקפקות שונות, העסקאות הלא ברורות של טננבוים, העירפול הרגיל של דובר צה"ל וחוקי הצנזורה וחטיפת שלושת החיילים בזמן כמעט מקביל, הולידו בסופו של יום, כפי שנטען בכתב התביעה של משפחת אברהם השכולה, ידיעה באתר האינטרנט "עניין מרכזי" בעריכת העיתונאי רמי יצהר (כותרת ידיעת ההמשך היא כי ב"פייננשל טיימס" נכתב כי "סוחר סמים לבנוני גדול פיתה את שלושת חיילי צה"ל וסייע לחטיפתם על ידי החיזבאללה").

אתר "עניין מרכזי" הוא אתר אינטרנט מסוג אחר. הוא לא מתיימר לשמש כ"עיתון" במובנו הרגיל, המודפס, המקובל. ב"עניין מרכזי" נהוג לכתוב דברים שכלי תקשורת אחרים אינם מעזים להעלות על הכתב. גם הסגנון קצת יותר "חופשי". מאמרי דעה מתערבבים לא פעם בידיעות חדשותיות, פורנו רך עשוי לחפוף לידיעה פוליטית, שפנפנה אחת מפה, ידיעה ביקורתית על סדרי שלטון מ

שם. הכוונות טובות – לחשוף מה שאחרים מונעים, להיות ראשון, לכתוב את זה אחרת. לפעמים עוברים גבולות, הן בסגנון והן בפסקנות שבה מנוסחות כמו עובדות – ידיעות שהן למעשה דעות.

בעניין הידיעה על הסחר בסמים – טען העורך כי אותה ידיעה נטענת כלל לא פורסמה באתר שלו מעולם. האמת היא שלמשפחת אברהם באמת לא היה עותק שלה.

כאן נכנס בית המשפט לתמונה עם תביעה, שפסק הדין שלה חריג למדי מבחינה משפטית, לפחות בשלושה מובנים: ראשית, משום שהתביעה מבוססת על פרסום מסוים שלא הוצג מעולם בבית המשפט ועדיין בית המשפט פסק פיצוי (בלי לראות את הפרסום). שנית, משום שבעצם התובע האמיתי כאן מת והחוק אינו מאפשר למתים או לשאריהם להגיש תביעות בגין פגיעה שנעשתה בהם אחרי חצי שנה ממותם או כזאת שיכלו לתבוע בחייהם ונמנעו מלעשות כן. שלישית, בית המשפט מוכן לתת בפרשה הזאת פיצוי לאנשים אחרים – שהם לא המת הנפגע – והם בני משפחתו שנפגעו בעקיפין מהפגיעה בשמו. תופעה שאינה מוכרת בתחום הנזיקין ולשון הרע.

יש שיאמרו שזהות התובעים והנפיצות של הפרשה ומעמד המשפחה השכולה גרמו לבית המשפט לייצר תקדים חריג בנוף משפטי לשון הרע. נראה כי כל תוצאה אחרת הייתה מביאה את משפחת אברהם למפח נפש גדול. משכך, רואים אנו כאן מספר חריגים:

התביעה הוגשה באיחור ניכר. אדם מת לא יכול להגיש תביעת לשון הרע ודיבה ומשפחת

ו יכולה רק לבקש מהמדינה לתבוע בשמה אלא בחצי השנה הראשונה למותו. זה לא קרה. מותו של החייל אברהם התרחש כבר במסגרת החטיפה (לפי הודעת דובר צה"ל באוקטובר 2001). גופתו הושבה בינואר 2004. הפרסום המדובר הופיע כבר באוקטובר 2000. גם אם ניקח את המועד האחרון, ינואר 2004, כמועד ה"מוות" (או בכל אופן, הידיעה הוודאית על מותו), מציע חוק איסור לשון הרע מנגנון של השלמת תביעת לשון הרע שהגיש מת או הגשת תביעה בשמו בתוך חצי שנה ממועד מותו על ידי בני משפחתו הקרובים. התביעה הוגשה משום מה רק בספטמבר 2004, כך שגם חצי השנה חלפה-עברה.

איך בכל זאת נדונה התביעה? הטענה המשפטית היא כי עורך הדין של יצהר באותה עת לא טען לטענת התיישנות כנדרש במסמך שהוגש (לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה), הגם שאפשר להתווכח האם במועד זה היה עליו לטעון טענה זו, ובכל אופן כך התביעה המשיכה את חייה – בשש שנים נוספות. מדובר בפרט טכני, פרוצדוראלי, כאשר בית המשפט על פי רוב לא יהסס לדחות תביעות מתיישנות, אך במקרה כאן, אפשר להבין כי דחייה טכנית כזאת – הייתה יכולה להצטייר כיריקה בפרצופה של המשפחה השכולה.

הבעיה המרכזית בתביעה היא העובדה שהפרסום לא הוצג בה. יצהר טען כי פרסום כזה לא הופיע מעולם והמשפחה טענה כי לא הספיקה להדפיסו במועד, משום שהייתה עסוקה כולה בפרשה, וכשנפנתה לתבוע את התביעה – הידיעה פשוט "נעלמה" מהאתר כלא הייתה. כלל ידוע, מימים ימימה, קובע כי בתביעות לשון הרע צריך להוכיח את הפרסום ולהציג אותו (אם הוא בכתב) בפני בית המשפט. אחרת, כל אחד יכול לתבוע על משהו "דימיוני" שקרא לכאורה פעם והעתק – אין.

בית המשפט, במקרה זה, השתכנע מ"ראיות נסיבתיות" עקיפות כי הפרסום היה קיים. מדובר בראיון שערך יצהר אצל העיתונאי מתי גולן בתוכנית תקשורת בשם "דוקודרמה" ששודרה בערוץ הראשון (תוכנית ומראיין שסיפקו עוד תביעות לשון הרע, גם בהקשרים אחרים), שם הקריא גולן קטעים מהכתבה, שעדיין הופיעה אז באתר "עניין מרכזי", ויצהר התייחס אליה ואף הצדיק אותה, לפחות על פי התמליל שנמסר לבית המשפט. בהמשך הופיעה באתר גם ידיעה אחרת, דומה לראשונה, ובה ציטוט המיוחס לעיתון ה"פייננשל טיימס" ובו חזרה על הרעיון הכללי לפיו החיילים נחטפו בשעה שהגיעו למקום לצורך עסקאות סמים. התוצאה היא שהתביעה כביכול הוכיחה, באמצעות ראיה עקיפה, שהיה פרסום, הגם שהוא לא הוצג בדיון.

אבל העניין המפתיע יותר בפסק דין זה הוא העובדה שהתביעה התקבלה גם בשם הוריו של החיל המנוח. כלומר – בית המשפט השתכנע שהם עצמם סבלו מלשון הרע שפורסם נגד בנם. זו תופעה פחות מוכרת בעולם לשון הרע: על פי רוב האדם המושמץ הוא הזכאי לתבוע ולא אדם אחר שטוען שנפגע בעקיפין. הרי אם בשם כל אדם שעלבו בו, היו יכולים להגיש תביעה גם אשתו, בנו, ביתו, הוריו ושכניו, בטענה כי נפגעו בעקיפין מהפגיעה בו, "בגלל שהם הוריו" או "בגלל שהם ילדיו" או "בגלל שהם שכניו", היה ריבוי תביעות לשון הרע, גם עקיפות.

פעמים רבות סירבתי לבקשת תובעים פוטנציאליים שביקשו להגיש תביעה בגלל שפגעו "באבא שלהם" ואמרו עליו כך וכך ומכאן שגם שמם נפגע (בעקיפין, כי הם ילדיו של ההוא שאמרו עליו כך וכך). בית המשפט הסכים להכיר כאן בנזק שיש להורים עצמם כנובע מהשמצה של בנם, כאילו נגרם גם להם נזק כנובע מכך.

עם זאת, בית המשפט נפנף באלגנטיות את ההוצאות הרבות שביקש אבי המנוח להעמיס על הנתבע, כולל נסיעותיו לאו"ם כשגורל בנו עוד לא היה ידוע לו, מדבקות שיצאו למען שחרור בנו, וכיוצא באלה הוצאות שהוציא, שאין להן קשר של ממש לפרסום הכתבה אלא יותר לעצם החטיפה. רמי יצהר אמנם חטף בסוף 250,000 שקלים לשלם ועוד 35,000 שקל הוצאות משפט אבל לא אחראי לחטיפת החיילים. רק לאותה ידיעה שהייתה או לא, אודות ה"רשלנות" של הנחטפים הנובעת מאותה עסקת סמים, שלא הייתה.

ת"א 2338-04, מחוזי ת"א, מפי כבוד השופטת ד"ר דרורה פלפל, 23/12/12

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן