קצת יידישקייט: פרשת מצורע (על נתבעת הדיבה הראשונה)

אחותו של משה רבינו, הוציאה דיבה וקראה לאשתו – "כושית". לפני 3 חודשים קיבלנו בבית משפט שלום ת"א פיצוי 42,000 שקל במקרה דומה. בצאת ישראל ממצרים, קיבלה עונש לא שגרתי – צרעת. בבקשת החנינה שביקש אחיה, הומתק עונשה

העניין עם לשון הרע במקרא, ובמקורות, הוא שהם קצת מגזימים שם, יחסית לחוק האזרחי שלנו. החפץ חיים, הסופר ההלכתי שהקדיש את חייו לעניין זה, וכתב כמה ספרים חשובים בתחום לשון הרע מבחינת ההלכה, הגזים קצת, יחסית לחוק האזרחי. מבחינתו, לשון הרע שנאמר בפני אדם אחר (כשרק הוא שומע), מהווה לשון הרע לכל דבר. בחוק האזרחי שלנו, צריך לפחות נמען נוסף, שלישי. מה גם שאצל החפץ חיים, גם להגיד משהו טוב על מישהו אחרי גבו זה לשון הרע. עד כדי כך.

לפני שבוע נאמרה בבתי הכנסת פרשת השבוע – פרשת "מצורע". היא קשורה במשה רבינו, גיבור ההגדה של פסח, כאשר משה כמעט הגיש תביעת לשון הרע נגד אחותו מרים. בימינו מוגשות תביעות לשון הרע בין אח לאחות רק לבית המשפט לענייני משפחה, אבל בתקופת המקרא הן היו נדונות, כך אני מתרשם, בבית דין שדה. משהו ארעי יחסית, במדבר. אולי אפילו במתקן השוהים הלא חוקיים, על גבול המדבר, בקציעות שבנגב.

משה בפעולה. ים עבודה

מרים הייתה פטפטנית כרונית. קשקשנית. כמו שאביגדור ליברמן קורא לזה (כך קרא ליחימוביץ ולגלאון בכנסת) – "וויבערז". היא ככל הנראה הייתה גם טיפונת גזענית. המשפט המיוחס לה בספר בספר במדבר (י"ב, א) קשור לריכולים שלה עם האח אהרון על משה, "עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח". כמו בהרבה מקרים של לשון הרע, מדובר בהשמצה לא קשורה, שנועדה כדי ליצור דה-לגיטימציה למנהיגות שלו, של אחיה משה, על ידי שירבוב משהו לא ממש קשור, שאמור לפגוע בו.

בית המשפט בארץ, שלום תל אביב, פסק לפני 3 חודשים לטובת לקוח שלנו, שנאמר נגדו כי הוא "אתיופי מסריח", פיצוי בגובה של 42,000 שקלים. לא מעט. גם בימינו אנו, אנחנו לא ממש אוהבים גזענות והשמצות מהסוג הזה. תביעות של בני העדה האתיופית הוגשו על גזענות, לשון הרע, בין היתר גם טענות לאפליה במועדונים. נראה לי גם ציפורה, האישה הכושית, לא הבינה מה רוצים ממנה שם, ולמה דווקא שירבוב שמה בקונוטציה של הדיבה נועד כדי לפגוע בתדמיתו של משה.

אבל שוב, העונשים כיום, אם התביעה מוכחת, אינם חמורים כמו העונשים בתקופת המדבר. כי אחרי שמרים אמרה את הדברים, היא לקתה מיידית בנגע הצרעת והייתה "מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (מיוחס היום למחלת אנסן, שבה הגוף מלבין, ומשם אולי גם "הלבנת פנים"). כלומר – הלבינו את פניה רבים כי דיברה על "כושית". זה לא כסף למתלונן אבל זה מאוד לא סימפטי. מכת הצרעת לא מוזכרת בעשרת הדיברות, אבל מלבד נגעי עור מבאסים, מורחק הלוקה בה מהמחנה אל מושבת עונשים ונאלץ עם שובו לעבור טקס היטהרות משפיל. זה כלל את הקטע שבו אבא שלה דופק לה יריקה ליד כולם והיא הולכת לצד לכמה ימים כדי לחשוב טוב טוב על מה שהיא עשתה.

רק לאחר שמשה סלח לה, ולאחר שהוא התחנן לא מעט לאלוהיו, מרים חזרה לעצמה והצליחה לחזור ולהיראות כמו מישהי שאפשר להסתובב לידה, וזה אחרי התיאור הבא: "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם".

מאחר ובחוק שבו אני פועל כיום, הפיצוי הוא מקסימום 50,000 לאמירה כזאת (אבל צמוד למדד ולכן עומד על 76,000), או פי שתיים אם מדובר בכוונת זדון לפגוע, התעניינתי באפשרות לסייע ללקוחותיי להטיל עונשים של צרעת על המתלוננים במקביל לפיצוי הכספי או כתוספת לפיצוי הכספי. מבדיקה שערכתי עולה כי לא מדובר על המחלה הזיהומית הנגרמת על ידי חיידק עם לא מעט עיוותים בגוף ועל העור, כזו שהלוקים בה הוגלו למושבות מצורעים מחוץ לערים הגדולות ובילו שם את חייהם, אלא על הצרעת המקראית, הבאה על האדם כתוצאה מהתנהגותו והיא "למען יראו וייראו", כלומר סוג של הוקוס פוקוס של אלוהים. דומה למה שהוא עשה לאיוב, אחד המאמינים שלו, בתור ניסוי משעשע והתערבות עם השטן, ואחר כך (אחרי 42 פרקים בערך) החזיר בחזרה הכל כמו בהתחלה, כאילו כלום לא קרה.

בתביעות לשון הרע היום, בארץ המובטחת, יש שני מסלולים אפשריים – הליך פלילי של קובלנה, עם קנס או הרשעה, ולחילופין תביעה אזרחית עם פיצוי כספי. הצרעת כבר פחות באופנה. אבל מצאתי אצל רבנים שונים טענה כי "מצורע" הוא "מוציא שם רע". הבעיה היא שאם נגיד היום לנתבע שהוא גם מצורע, לפי ההלכה, נקבל במקום עוד תביעה. והמצורע, יכניס אותנו לעוד צרה. מסובך כל העניין הזה. והאמת, טוב שיצאנו מהמדבר.

והנה טיפ נוסף.
בגלל שהמחבר מת לפני יותר מ-70 שנה, אין בעיה להעתיק את הטקסט מספר התורה (ספר "במדבר"), וזו לא הפרת זכויות יוצרים, אז הנה, הסיפור המלא, למיטיבי לכת:

א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'- הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, ה'. ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ד וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּצְאוּ, שְׁלָשְׁתָּם. ה וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ו וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם–ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. ז לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה', יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. ט וַיִּחַר-אַף ה' בָּם, וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. יא וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אֶל-מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי–אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. יב אַל-נָא תְהִי, כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. יג וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ.יד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ–הֲלֹא תִכָּלֵם, שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף. טו וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם. טז וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם, מֵחֲצֵרוֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר פָּארָן. (במדבר י"ב א'-ט"ו)

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן