מי קרא למי קאפו?

יבחוש בן שלולית_300סיפור היסטורי על תביעת הדיבה שהגיש השחקן מוסקו אלקלעי ז"ל נגד שייקה לוי מהגשש החיוור לפני 20 שנה. פרק נוסף מתוך ספרו החדש של עו"ד רון לוינטל, "ארץ דיבת חלב ודבש" שייצא בחודש יוני הקרוב

יבחוש בן שלולית

ימי הבחירות המתוחים והמיוזעים הגיעו. שוב מתח אדיר באוויר. סיסמאות בחירות, פעילים מטעם, ספירה לאחור, תקציב מתכלה. כל אחד כבר מכין טלפנים וטלפניות "ממריצים" ליום הבחירות. שהרי לא חשוב מי תומך, כמו שחשוב לדעת מי יגיע להצביע. כמה קלפיות, פתוחות ממתי עד מתי, איך מודיעים ולמי. אלוהי הבחירות ודאי נמצא בפרטים הקטנים. כל אחד מהמועמדים משחק תפקיד, ואין שחקנים קטנים, ותיכף יורה האקדח מהמערכה הראשונה. כל הקלישאות נכונות. בחירות.
שני מועמדים כריזמטיים, מוכרים, אהובים, מגיעים לישורת האחרונה. כרגיל, רוב האמנים מעדיפים לא להביע עמדה, לא להיות "מסומנים" על ידי המחנה האחר. ובכל זאת, קרב הענקים בין שני הטוענים לראשות מנביע מתוכו גם השמצות, התייחסויות לא ענייניות, כמובן לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. והאידיאולוגיה, נשכחת בצד. אגב, על איזו אידיאולוגיה בדיוק אנחנו מדברים?
השנה 1993. הבחירות הן בכלל לראשות איגוד "אמ"י", אירגון אמני ישראל, והגוף הבוחר מורכב מכמה אלפים בודדים של קומיקאים, שחקנים, בדרנים, אמנים וליצנים, ואלה צריכים להכריע האם השחקן הוותיק מוסקו אלקלעי, ראש "אמ"י" הנוכחי, ימשיך לקדנציה נוספת. מולו, מתמודד במשקל כבד, שייקה לוי, "הגשש החיוור", שהחליט שהוא לא רק משחק ומבדר, אלא בא לדאוג לרווחת השחקנים ולנהל את האירגון שלהם.
ולמה בכלל הסכסוך הזה פרץ? אולי בכלל בגלל גילה אלמגור, שבאחת הישיבות של קרן אמ"י לעזרה הדדית, גירשה מאולם בצעקות את לוי באומרה "תצא, תצא, איזו חוצפה". לוי נעלב ממוסקו, שנכח במקום, ולא שמר על כבודו.
בשביל כבוד צריך לעבוד. אמ"י זו לא עבודה. בעיקרון, למרות הדימוי הזוהר, הג'וב כולל חדרון עם מזכירה, הרבה אדמיניסטרציה, טלפונים משחקנים פחות מוכרים שלצערם לא גומרים את החודש וקשיי הפרנסה שלהם מככבים במערכה הראשית, גביית דמי חבר, הוצאת עלון ובין לבין, היו"ר הנבחר ממשיך לעבוד על הבמות, כי מניהול "אמ"י" הוא לא ממש מייצר הכנסות. רק כבוד.
אבל כבודו של מוסקו נרמס. הגשש הוציא מכתב לחברי האירגון, הם הגוף הבוחר, אחרי שמשרדי האירגון נפרצו ושייקה חשד במתחרהו, ובו קבע כי מוסקו הוא לא רק "שודד וגנב" אלא גם "שחקן נלעג" ו"אפס אפסים". והשיא: בשפה הכי גששית שיש, כינה את אלקלעי בתואר "יבחוש בן שלולית".
בכך לא היה די. שייקה לוי גם טען כי מוסקו גנב כספים מהקופה, לא רק באותה פריצה עלומה, וכן שרט לו בכוונה את הרכב בחניה ובעניין הזה גם הלך והגיש תלונה במשטרה. לדברים אלה לא הייתה ראיה של ממש והם לא הוכחו מעולם. בתחקיר אחר כך התבררכי את הרכב שרט מלצר מקפה "הבימה". למוסקו לא הייתה מכונית. חקירות משטרה (מתוקשרות) בענייני הכספים הסתיימו בלא כלום. אבל שייקה, יש להניח, האמין בהם בכל ליבו. ככה זה במערכת בחירות. רואים צל הרים כהרים, ומהר מאוד מגיעים היבחושים.
מכאן לשם, שחקנים לרוב שותקים במערכות בחירות אבל לא כשהיא עוסקת בהם. שייקה סירב להתנצל ומערכת הבחירות הייצרית הזאת הובילה את מוסקו אלקלעי להגיש תביעת דיבה נגד לוי, ולהיכנס למערכה מוזרה של חמש שנים, שסופה בהסכם לאקוני, אותו ניסח עבורם בישיבת גישור מתוקשרת בשנת 1998 נשיא בית משפט השלום תל אביב דאז, השופט דן ארבל (בהמשך מנהל בתי המשפט). למה זה לקח זמן כל כך ממושך?
התביעה הועברה להליך בוררות, שאמור היה דווקא לקצר את התהליך ולזרז את ההכרעה. אחרי עשרות ישיבות, 10000 עמודי פרוטוקול ושנתיים של בוררות קבעה השופטת הדסה בן עתו כי לוי צריך לפצות את אלקלעי ב-170,000 שקל (ועוד 30,000 שקל הוצאות משפט ו-40,000 דמי בוררות לכל צד). לדבריה, מוסקו אמנם עשה שימוש במכונת הצילום ובטלפון של "אמ"י" לצרכים פרטיים, וזהו מינהל לא תקין, אך בזאת מתמצות טענות ה"גניבה" נגדו, וממילא גם לוי לא הקפיד על כך בעצמו. לכאורה סוף פסוק. לוי אפילו העביר תשלום ראשון על החשבון.
אבל אז הגיע פיתול בעלילה. נטען נגד הבוררות כי היה על הבוררת לפסול עצמה מלדון בה. שייקה לוי, המפסיד, שלח בעורמה את ח"כ רפי אלול "לרגל" עבורו ולמשוך בלשון את את אחד העדים במשפט, נחמן שי, בשיחה טלפונית ממנה עלה כי הבוררת בן עתו פגשה פעמיים בשי בישיבות הקרן לעידוד היצירה העברית – היא כנציגת דירקטוריון "קשת" (ערוץ 2) והוא בתפקידו במועצת הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו. שי היה עד לא מרכזי. הבוררת ודאי לא עשתה זאת בכוונה (וגם התנגדה לבקשת הפסילה) אבל מכאן לשם, הבוררות אכן נפסלה בגלל היכרות זו שלא דווחה על ידה. בן עתו עצמה חוייבה לשלם הוצאות ללוי והכל התחיל מהתחלה.
אבל הליכים אלה, בבתי המשפט המחוזי והעליון, לביטול פסק הבוררות, ולביטול ההחלטה לבטלו, נגררו וגררו את המעורבים, עד שתש כוחם וכספם. המחשבה על העדת כל העדים, עשרות העדים, מההתחלה, הפכה את הקומדיה לטרגדיה.
ברור שכששני שחקנים בסדר גודל כזה נלחמים, מרתק להיות נוכחים בישיבת חקירות העדים. אתם בטח מנחשים איך זה עובד: כששני אינסטלטורים תובעים זה את זה, יגיעו עדים מומחים מתחום הצנרת והתקנת קווי ביוב. כששני שמאים תובעים – יבואו להעיד הפחחים. וכאן?
לו רק היינו יכולים להיות זבוב או יבחוש על הקיר, כשחנוך לוין עלה לדוכן. לוין בא להעיד מטעם אלקלעי, אחרי שמנהל הבימה לשעבר, גרי בילו, העיד מטעם לוי. שייקה לוי רצה להוכיח כי כתב אמת במכתבו. בילו זומן לפיכך וגם טען כי מוסקו הוא אכן "שחקן נלעג" וכי הוא "בוודאי לא יכול לשחק", ומאחר ובימאים ממילא לא רוצים לעבוד איתו, אזי לא נגרם לו כל נזק מדברי לוי, כפי שהוא טוען. לדבריו, כדוגמא, ההצגה "מלאכת החיים" של לוין לא הועלתה ב"הבימה" רק כי חנוך לוין לא היה מוכן לקבל את מוסקו אלקלעי כשחקן בהצגה שלו. עד כדי כך.
מוסקו נעלב מהדברים וחנוך לוין עצמו, שמיעט בהופעות פומביות, הוזמן כדי להזים אותם. הוא אכן אמר כי רק בגלל פטירתו של השחקן ניסים עזיקרי, החליט שלא להעלות את ההצגה ב"הבימה" בכיבובו. אין לו התנגדות כלל לכך שמוסקו אלקלעי ישחק בה את תפקידו של עזיקרי, אך רק בתנאי שכל יתר המשתתפים יוחלפו, והחזרות יתחילו מחדש. כך גם אמר לבילו, לדבריו. הדברים עוותו והוא בא לתקנם. לוין גם נשאל על ידי באת כוחו של מוסקו לדעתו על הערכתו כשחקן ופיזר לו מחמאות על הצגות וסרטים שראה. "הוא היה פשוט מצוין".
למוסקו אלקלעי יש אישה. סוכנת שחקנים ותיקה ומוערכת בשם רודיקה אלקלעי. גם היא מצאה את דרכה למכתבו של הגשש. שם טען כי מוסקו הוא "בעלה של מי שמתנהגת כ'קאפו' במשרדי אמ"י". בהמשך התברר כי במשפחתה של רודיקה היה גם קאפו אחד, יהודי ששיתף פעולה עם הנאצים בהשלטת סדר במחנות הריכוז, והוא התאבד אחרי מלחמת העולם השנייה. לוי לא ידע זאת מטבע הדברים וטען כי התכוון לומר כי "קאפו הוא מין ביטוי לטיפוס קשוח".
המפיק אברהם דשא (פשנל) הובא כדי להעיד כי הוא בעצמו קורא לביתו "קאפו" על הסט כשהיא משמשת כעוזרת הפקה. מאחר והבמאי יוסי בנאי אינו רוצה להיות "הרשע" של ההפקה, הרי את התפקיד "הרשע" היא מבצעת בהצלחה ובביטוי "קאפו" היא מוצאת אפילו "מחמאה". לצורך כך נגררו גם שירילי דשא עצמה (שציינה כי לדעתה החמיאו לה כי היא "רס"רית המשמעת של ההפקה"), כמו גם ישראל פוליאקוב (פולי) וגברי בנאי. עדותם ודאי הייתה טובה מכל מערכון. הם גימדו ככל יכולתם את הביטוי "קאפו" ושיכנעו את עצמם כי הוא מעין כינוי חיבה והערכה. כך או כך, לדעת בן עתו הבוררת, "קאפו" אינה מחמאה, ודאי לא בקרב יהודים.
וכך עדים עלו ובאו, כמו אודישנים להפקה הכי יקרה בעונה, והעידו כמה אינטריגות חינניות: חנן יובל חתם על עצומה שקוראת לשייקה לוי להתנצל בפני מוסקו אלקלעי. הוא רק שכח לציין בפני חבריו לעצומה כי התקשר כעבור ימים אחדים לשייקה לוי והודיע לו כי הוא חוזר בו מחתימתו על העצומה. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, חכו ותשמעו איך נודע כי עמי מנדלמן, אחרי כל שיחה עם שייקה לוי, היה מדליף את תוכנה למוסקו. התברר שהכל עובר חביבי.
מצעד העדים נמשך. אילי גורליצקי, מנהלה הראשון של אמ"י, לכאורה תמך במוסקו, אבל הודיע ללוי שהוא בצד שלו, ובכלל הסביר כי "ישב כמו ארכימדס באמבטיה ביום שישי בלילה" ועלה על רעיון – וכך, בעודו מתלבט בין שלמיי הסנדלר לשלמה המלך, ניסה להמליך מועמד שלישי לבחירות: שלמה ארצי.
ונותרה השאלה המרכזית – מה זה בכלל "יבחוש בן שלולית"? שייקה לוי נשאל על כך והסביר
שייקה:  "זה אולי איזה חרק קטן".
עורכת הדין (מטעם אלקלעי): "מדובר בכלל ביתוש ואתה בכלל לא יודע מה זה יבחוש".
שייקה מסביר: "אני לקחתי דימוי מה'גשש', ששמה אני אומר במערכון של ניסים אלוני, "חכם מימון", "מי אתה? יבחוש בן שלולית, מיקרוב בן דומן, מי אתה שתגיד מה רוצה ומה לא רוצה'".
השלולית כך המשיכה להיקוות. עוד ועוד נסיכים וצפרדעים של תעשיית הבידור בארץ באו בשעריה. חלקם מטעם מוסקו, חלקם מגששים מטעם לוי. השלולית, על יבחושיה ומיקרוביה, הפכה לביצה טובענית.
עד  שבוקר אחד, בבית משפט השלום, השופט ארבל ניסח בקצרה הסכם פשרה. תוכנית הגישורים בדיוק נכנסה לבתי המשפט ולראשונה הציעה למתדיינים להגיע לישיבה לא פורמלית עם מגשר, להסביר ולדבר, ולסיים את הסכסוך ברוח טובה. או בערך טובה.
ניסוח הפשרה לא הותיר את מוסקו ורודיקה מרוצים. אך מסעם, שנמשך כל כך הרבה שנים וידע מהפכים רבים, הסתיים. הצדדים חתמו על ההסכם בחמיצות רבה, לא לחצו יד אבל יכלו לנסוע לשלום, המפתחות בפנים. די היה לשני הצדדים.
באותו בוקר, באותו הסכם, טבעו אחרוני היבחושים אחרי חמש שנים בהם הביצה רעשה.
ולמרות שדודו טופז מאוד רצה, הצדדים סירבו לחתום עליו בשידור חי אצל "הראשון בבידור". שניהם הבינו כי זה מה שחסר להם: פליטת פה של המנחה, שתוליד עוד חמש שנים של תביעת דיבה חדשה.

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן