מישהו באמת עוקב אחריך

30 שנה אחרי אפשר לקבוע שרוקוול צדק. "אני תמיד מרגיש שמישהו עוקב אחריי", שר בפזמון מייקל ג'קסון. באייטיז זה נשמע פרנואידי אבל במציאות האינטרנטית של היום – זה נכון. "גוגל" מצלמים את הרחוב, המשטרה מאתרת את מיקום הטלפון הסלולארי ובארה"ב הוציאו חוק חדש שאין להם צורך אפילו בצו שופט כדי לעקוב אחרינו. כל אחד מאיתנו הוא תחנת שידור קטנה ואנחנו באמת יודעים איפה היית בקיץ האחרון

לפני כמעט 30 שנה, ב-1984, כבש זמר אנונימי את מצעדי הפזמונים בארה"ב. רוקוול היה שם הבמה של ויליאם גורדי, הבן של בארי גורדי האגדי, מנהל חברת התקליטים "מוטאון". כדי שלא יחשבו שהוא קיבל חוזה הקלטות בזכות אבא שלו, הוא הציג עצמו בשם הבמה רוקוול, והשיר "אני תמיד מרגיש כאילו מישהו עוקב אחריי" הפך להיט היסטרי, בין היתר בזכות העובדה שבפזמון שמעו קול מוכר, קולו של מייקל ג'קסון המנוח. ג'קסון היה מכוכבי "מוטאון", קרוב משפחה רחוק של רוקוול ובעיקר חבר שבא "לעשות טובה" ולשיר את הפזמון, יחד עם אחיו ג'רמיין ג'קסון. בזכות הטובה שלו – השיר עלה למקום הראשון במצעד.

אווירת השיר הפרנואידית מדברת בהגזמה על אדם המסתגר בביתו בפחד שרודפים אחריו, מצלמים אותו, עוקבים אחריו ("צופה יותר מידי ב'פסיכו'… מי רודף אחריי? מס הכנסה?"). היום המציאות עלתה על הדימיון של רוקוול והאמירה הידועה "זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריי" הפכה למציאות. ברחובות אנו מצולמים כל הזמן על ידי מצלמות אבטחה וכן באמצעות מצלמות ניידות של "גוגל" המצלמות את הנעשה ברחובות. מכשיר הטלפון הסלולארי שלנו משדר פעימות שמהן אפשר לדעת בסמיכות לאיזו אנטנה אנו נמצאים בכל רגע נתון. המשטרה יכולה לבקש "איכון" (כך זה נקרא) ולאתר אותנו או לדעת איפה היינו ולהזים טענות אליבי. ה"איתוראן" משדר את מקום הימצאות הרכב שלנו. עוקבים אחרינו? בקלות רבה.

הקלות הבלתי נסבלת הזו הפכה לפסיקה חדשה בסינסינטי אוהיו (אם כי עדיין לא נאמרה המילה האחרונה והמקרה הזה עובר לערעור בבית המשפט העליון בארה"ב). לפני מספר שבועות נקבע בבית המשפט שם כי שוטרים אינם זקוקים כלל לצו מבית המשפט כדי לקבל את מיקום החשוד שהם דולקים אחריו לפי איכון הטלפון הסלולארי שלו. לחשודים בסחר סמים, כך נקבע, לא יכולה להיות ציפייה לפרטיות שכן ממילא (ושימו לב לטיעון החלש הזה) ייתכן שמישהו היה רואה אותם ברחוב או נוסע אחריהם ברכב ומזהה אותם כשהם מסתובבים ברשות הרבים (ראו בפסק הדין המצ"ב למטה). טיעון כזה אפשר, אגב, לתת לכל דבר ועניין ודרכו למחוץ לגמרי את הפרטיות של כל אחד מאיתנו.

סיפור שהיה כך היה: סוחר סמים בשם סקינר שעבר מאריזונה לטקסס כדי לאסוף שם "מכולה" עם 1100 קילו של מריחואנה אותר באמצעות איכון טלפוני ב-2006 ויורט באמצעות איכון כזה. הוא ניהל את התיאום הסופי של הבאת הסחורה באמצעות טלפון נטען והשיחות יורטו על ידי המשטרה כדי לאתר את מיקומו. ככל הנראה על בסיס צפייה בפרקי "חוק וסדר", שם נפסלות ראיות בגלל שלא ניתן צו כזה או אחר, הוא טען לפרטיות ולכך שהאיכון נעשה ללא צו ונדחה על ידי בית המשפט. בתשובה הוא קיבל 19 שנות מאסר כשבית המשפט קובע שממילא מותר לכלבי גישוש לאתר פושעים על בסיס ריח ומותר לאתר אותם על בסיס מצלמות אבטחה או מצלמות מהירות ש"קולטות" את מספר הרכב, כך שהעובדה שהטכנולוגיה השתפרה, לא אמורה להפריע לאיתור על בסיס טלפון סלולארי, לפי אותה אנלוגיה. כלומר – כמו שהפושע לא יכול לצפות שהכלב לא יאתר אותו, ולא יכול לטעון שאין זה הוגן שמצלמה צילמה אותו באקראי, הוא ודאי לא יכול לטעון נגד העובדה שהטלפון "גילה" אותו.

הסיפור הזה כבר מתגלגל בבתי המשפט בכמה ערכאות. בקרוב גם בית המשפט העליון של ארה"ב אמור לדון בערעור על עניין זה אך הפסיקה הנהוגה בינתיים, עד הישמע הערעור, לא ממש מבדילה בין סוחר סמים, אזרח תמים או בעל בוגד. המשטרה יכולה ליירט את מקום הימצאם באמצעות איכון – בלי צו ובלי פיקוח של שופט.

בארץ, לכל הפחות, נדרש אישור של בית המשפט כדי לבצע איכון וכן כדי לבצע האזנות לקווים טלפוניים. אמנם קיימת ביקורת רבה על הקלות שבה שופטים משתכנעים בנחיצות צווים אלה מפי המשטרה. נדמה שכל מה שהמשטרה מבקשת, השופטים מאשרים. אבל עדיין, יש בכל זאת ביקורת לכאורה של בית המשפט בטרם הוצאת צו כזה. עוד עין של שופט עוברת על החומר ויכולה לדרוש תשובות לשאלות.

בפברואר האחרון הגיע לבית המשפט העליון האמריקאי מקרה אחר, שבו עקבו אחר מכשיר GPS בתוך רכב נוסע כדי לאתר חשוד, ואז נקבע כי כן נדרש צו כדי לאתר את האיכון של המכשיר. לכן קיימת סבירות שהפסיקה החדשה לא תחזיק מעמד בערעור בעליון, לפי אותו רציונל. הפסיקה של העליון לגבי ה-GPS לא עוסקת בטלפונים סלולאריים ובינתיים בתי המשפט של המדינות השונות מתחבטים בסוגיות הפרטיות והאפשרויות הטכנולוגיות להפר את הפרטיות ומגיעים למסקנות לא אחידות.

בלוגרים בארה"ב מוטרדים מאוד מהפסיקה החדשה וקובעים שהיא מנוגדת לרוח האמריקנית,לחוקה ולפרטיות, שרוב האמריקנים רגישים לה. המשטרה יכולה כעת לדעת אם פלוני הולך לכנסיה, מסגד או בית כנסת, אם הוא משתתף בהפגנה ואם הוא בילה בבאר או היה אצל המאהבת, הכל ללא צו. המכשיר הרי פולט אותות אפילו כשהוא כבוי (רק הוצאת הסוללה מהמכשיר מונעת את השידור). ג'ורג' אורוול ו-"1984" שלו לא יכלו לבטא את זה טוב יותר.

אכן, חזרנו ל-1984. לא רק לספר הידוע של אורוול, אלא גם לשנת 1984 עצמה. השנה שבה רוקוול שר, במה שנשמע אז מוגזם במיוחד, איך עוקבים אחריו אפילו כשהוא בביתו. השיר הבא שלו, "מטרידן טלפוני", שכלל נשיפות, כבר פחות הצליח. אולי בגלל שמייקל ג'קסון לא נשף שם אלא רוקוול עצמו. תלחצו על הלינק, תקשיבו לשיר ותדעו שבזמן שאתם מאזינים לו, האתר שותל אצלכם "קוקי" שמגלה לו שאתם אוהבים את השיר ולפיכך בונה עליכם פרופיל מתאים. כן, גם האתר שבו אתם גולשים "מרגל" אחריכם ורושם פרטים. 30 שנה אחרי אפשר לקבוע – רוקוול צדק. Somebody is always watching you

הפסיקה של בית המשפט הפדרלי של אוהיו, ארה"ב נגד סקינר, מיום 14/8/12, בקישורית הבאה: http://www.ca6.uscourts.gov/opinions.pdf/12a0262p-06.pdf

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן