כמו ג'ק ניקולסון אחרי תאונה: מתי לא כדאי להגיש תביעת דיבה

אחד מתפקידיו החשובים של עורך הדין המתמחה בלשון הרע הוא לפעמים להגיד ללקוח הנסער שבא אליו למשרד – "אל תתבע" או בעברית פשוטה "עזוב את זה". זה לא נשמע הגיוני, כי על פניו, עורך דין רוצה להרוויח כמה שיותר ולתבוע תביעות רבות ככל האפשר
ובכך להרבות הכנסות ותביעות למשרד. אבל נדמה לי שישנם מקרים שבהם עצת הזהב שיש לתת ללקוח המבקש לתבוע, היא לא לתבוע תביעת דיבה, כי ניתן לצפות מראש שהתוצאה תהא לא טובה. בסופו של יום הלקוח יתבזה וגם עורך הדין יעמוד מובך בפני שופט. כך שלא תמיד כדאי לתבוע ולפעמים ייעוץ משפטי טוב יהיה – דווקא להימנע מתביעה.

לפעמים לא כדאי לתבוע משום שעצם התביעה עלולה להציף ולהעצים מקרה, שאלמלא התביעה, היה דועך ומת מות נשיקה. פרסום שכבר נשכח והתביעה מחזירה שוב את הפרסום המקורי לכותרות. עוד דוגמא – בתביעות דיבה על בסיס כך שהנתבע או הנתבעת האשימו את התובע הפוטנציאלי בהטרדה מינית, לדוגמא, אני בדרך כלל ממש ממליץ ללקוח לא לתבוע תביעת לשון הרע, משום שעצם התביעה עלולה לסבך אותו בדיעבד עם תלונה על הטרדה, משום שכעת לנתבע או הנתבעת מוטיבציה חדשה להוכיח שהמקרה כן קרה.

הדבר מסוכן במיוחד כשאיכות ההוכחה הנדרשת שהמעשה התקיים בתביעה אזרחית, פחותה מהרף הגבוה יותר שנדרש בחקירת משטרה ובכתב אישום פלילי. על כן גם מי שרואה בסגירת התיק נגדו במשטרה בבחינת הצלחה והוכחה לכך שעליו לתבוע את מי שהעליל עליו תביעת לשון הרע, עשוי לגלות כי עשה מקח טעות, ובתביעה האזרחית של לשון הרע יכול השופט להשתכנע שכן בוצעה עבירה. יוצא שכרו של התובע בהפסדו. גם התיק הפלילי עוד עלול להיפתח מחדש.

אך יש תביעות שפשוט מומלץ לא להגישן בלשון הרע, מפאת היותן קנטרניות לגמרי, שנואות על בית המשפט, ובמיוחד אלו המבוססות על קללות רחוב פשוטות, שבית המשפט מעדיף לא להתעסק איתן. פעמים רבות נקבע בפסיקה כי תביעות המבוססות אך ורק על קללות רחוב בנאליות (כמו "מניאק" או "פסיכי" או כל הטיה של שימוש במקצוע הנשי העתיק בעולם), לא תתקבלנה. זו מדיניות משפטית שאומרת שבתי המשפט ייסתמו לגמרי אם יקבלו וידונו בכל תביעה המבוססת על קללות רחוב שנאמרות מידי יום ברחובה של עיר.

גם תביעות המבוססות על התעקשות שלא להבין בדיחה לא מוצלחת, הגזמה בפרשנות של שטות שנאמרת בהיסח הדעת, יכולה לא רק שלא להניב זכייה, אלא גם להותיר את התובע עם הוצאות שהוא צריך לשלם לנתבע. כך במקרה שהסתיים השבוע בתשלום הוצאות בגובה 5000 שקלים  (פסק הדין מסומן ת"א 50840-01-12).

הסיפור עוסק בסועד שישב במסעדת אל גאוצ'ו בתחילת 2012 והחליט לתבוע מלצרית שאמרה שהוא מזכיר את השחקן ג'ק ניקולסון, כשלאחר מכן צעקו אליו שני מלצרים מירכתי המסעדה כי הוא מזכיר את ג'ק ניקולסון "אחרי תאונה". לצופה אוהב הקולנוע עולה בראש סצינה מסרט האימה המוצלח "הניצוץ", שם באמת לג'ק יש יום רע במיוחד. בסופו הוא גם מנסה לרצוח את אשתו ובנו.

כאן חלוקות הגירסאות: הסועד, ששמו – כמה סימלי – הוא עמי ישראל (כמו עם ישראל), טוען שהובך מהדברים וכי הוא הוצג באור שלילי מול חברו שסעד איתו ועוד סועדים. המלצרים אומרים שהמסעדה עמדה לקראת סגירה, רק הוא וחברו שמעו את הדברים שנאמרו בהומור וכך גם התייחסו אליהם. היו עוד סועדים בודדים רחוקים מהם. לטענתם הוא גם אמר בעצמו שאומרים עליו שהוא דומה לשחקן וזו לא הפעם הראשונה שבה הוא שומע את הדברים.

השופטת פינצ'וק-אלט הסכימה עם הגישה המשפטית של בעלי המסעדה ולפיה התובע נסחף כשתבע פיצוי של 51,000 שקלים. לגבי דידם, די בכך שהמלצר ננזף. לדעת השופטת מדובר ממילא בבדיחה וכך היה אמור להבין זאת השומע הסביר. "ברור שהמלצר התלוצץ", היא קבעה, ובפרט כשהתובע נמנע מהבאת החבר שלו שהיה איתו במסעדה, ויכול היה להעיד לטובתו. תמוה שבמקרה כזה לא מביא התובע את העד הכי טוב שיש ברשותו.

בסופו של יום, לא זאת בלבד ששילם לעורך דינו והתגלגל לבית המשפט במשך שנתיים, גם שילם פיצוי של 5000 שקלים למסעדה (הוצאות בגובה 10 אחוז מתביעתו). אפילו ג'ק היה משתגע מתוצאה כזו. וכשג'ק משתגע, זה אמת לא נעים.

למה אני מתכוון? כבונוס לקוראים שהגיעו עד כאן ולסועדי המסעדה, הנה סרטון ה"בקרוב" לסרט "הניצוץ", שבו ג'ק ניקולסון נראה ממש אחרי תאונה (נפשית), ואפילו קשה:

http://www.youtube.com/watch?v=5Cb3ik6zP2I

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן