יובל דיין – בחורה ייצוגית

אני לא יודע אם קניתם את ה"סיפור" של הזמרת יובל דיין, בתוכנית "דה וויס", על ה"פרישה" המאוד "פתאומית" שלה באמצע התחרות, ברבע הגמר, בשידור חי. המנטור שלה, שלומי שבת, היה מזועזע (לו אני דווקא מאמין), המשפחה שלה נראתה דומעת ומרוגשת (להם אני מאמין פחות) ואילו היא נראתה בוטחת בעצמה, מנוסחת בקפידה ומודיעה הודעה "בוגרת" ומתוכננת, כביכול בספונטניות, הכל מפיה של צעירה בת 17, שעדיין לומדת ורוצה "להאט את הקצב". טקסט לא רגשני, כמעט כתוב, כמעט מוקרא מטלפרומפטר (המכשיר שממנו מקריאים המנחים את הטקסטים שלהם שעומד מולם, מתחת למצלמה).

כלומר – הזוכה ה"בטוחה", שסיכוייה בגמר היו טובים מאוד, פרשה במפתיע ואגב כך הרוויחה נקודות בדעת הקהל. אמרו שהיא "ניצחה" בלי שהתמודדה, יש הטוענים כי בכך גם "חולצה" מההסכם שאמור היה להיחתם מול מפיקי התוכנית (לא יודע אם זו אמת או לא), ובכל אופן – לכאורה "החליטה" און-ליין, על הבמה, מיד אחרי הדואט שלה, שהיא "פורשת". מרגש, מפתיע, מיוחד. דראמה בשידור חי.

יובל דיין

למרבה הצער, אני מתקשה להאמין שההחלטה לא גמלה בליבה כבר שבוע או שבועיים קודם לכן, שהיא לא הודיעה על כך לקברניטי התוכנית מבעוד מועד והם ניהלו מולה מסע לחצים לפחות להישאר עד רבע הגמר תוך איומים שונים של "הפרת חוזה", שהיא לא תיאמה את המהלך עם המשפחה שלה ולא תיזמנה אותו, בעצת מומחים, בדיוק לרגע הנכון, בפריים-טיים, ברגע ההצבעה שלה, ולא נניח בתחילת התוכנית או יומיים קודם.

מותר לה לפרוש, כמו שמותר לכל אחד מאיתנו לפרוש מתחרות כזו או אחרת, אבל התזמון הזה, שבו היא מרוויחה עוד זמן אוויר, עוד פריים טיים, כותרות למחרת בכל העיתונים, נראה לי כמו ניצול ציני של המצב. כמו משהו שנרקח במוחו של יחצ"ן מומחה, כמו תכמון מתוכחם.

ומה הבעיה עם זה? הרי "העולם הוא במה", כידוע, ומותר גם לייצר דראמה יש מאין (אפילו בלי כדורים פסיכיאטריים).

הבעיה היא בכך שמועמדים אחרים הושלכו מהתחרות ולא הייתה להם ההזדמנות להתמודד על היותם אחד מהצמד הסופי של שלומי שבת, וזה לא הוגן כלפי יתר בני הנבחרת שלו, וזה אולי עניין לתביעה נזיקית כלשהי אם אכן יוכח כי "רשת" וההפקה ידעו על העומד להתרחש מבעוד מועד (ולפי התגובה שהוציאה "רשת" על "מסע הלבטים" של דיין, זה כניראה כך היה).

הבעיה עליה חשבתי מיידית, עוד בערב השידור, בגלל שעריכת הדין לפעמים משפיעה על מחשבות העורך דין גם כשהוא בוהה במסך בשעת ערב, היא על כל המסמסים למיניהם, שכבר מיום או יומיים קודם סימסו בלהט כש"נפתחו הקווים". גם בערב השידור, וכמובן בפימפום הבלתי פוסק של השידורים החוזרים והפרומונים והתוכניות שלפני והתוכניות של אחרי, התבקשו הצופים לסמס לדיין, ועלות כל סימוס – שקל אחד. מאות אלפים סימסו, אולי גם יותר מכמה פעמים, וניתן להכפיל את הסכומים ולהבין שמדובר בהכנסה נאה, שככל הנראה נעשתה בחוסר הוגנות (אם ידעו בהפקה שדיין עומדת לעזוב או להודיע על עזיבתה).

היה כאן בסיס של ממש לתביעה ייצוגית. כל מסמס כזה נפגע אמנם בשקל או שניים, אך ריבוי המסמסים שלחינם הוציאו כספם, ללא תמורה, בידיעה כי הם לכאורה מדרגים מועמדת (שבאותה עת כבר הכינה עם יועץ מומחה, ככל הנראה, את הטקסט המשונן שלה להמשך הערב שבו היא מודיעה על "פרישתה במפתיע"), מתרגם עצמו לתביעה ייצוגית של ממש, המתבססת על הטעיית הצופים, וכל שנותר הוא לאתר את בסיס החוק הרלבנטי בתוספת לחוק התובענות הייצוגיות ולשכנע את בית המשפט שיש כאן הטעיית הצרכן או ניצול לרעה, גביית יתר ללא תמורה, כישלון תמורה וכל יתר המרכיבים שעושים את המעשה הזה לבר עוולה.

עודי חושב על התביעה הייצוגית בראשי ומנסה לבחון את סעיף החוק הרלבנטי, כבר בבוקר שלמחרת, "רשת" וחברת ההפקה הודיעו כי ישיבו את כספם של אלו שסימסו לזמרת יובל דיין, ובכך קטמו את התביעה הייצוגית עוד בטרם נמצא העותר הבודד, שיניע את העלילה.

תרבות הגשת התביעות הייצוגיות, כנובע מחוק שעוד לא חוגג עשור לקיומו, יחד עם מחאת הקיץ, גרמו לכך שהנתבעים הפוטנציאלים נזהרים מאוד ומציעים את הפיצוי עוד לפני שהתביעה נרשמה בפנקס הייצוגיות, דבר חיובי כשלעצמו, ומלמד על התבגרות הגורמים במשק (הם מבינים שזה יעלה להם ומעדיפים לא לחטוף גם הוצאות משפטיות) והתבגרות הציבור שמנופף בידו האחת בפוסט על חרם צרכני ובידו השנייה בתביעה ייצוגית (ולא מוכן יותר לשתוק).

היחידה שלא התבגרה היא כניראה יובל דיין. היא רוצה "להתקדם בקצב שלה", כידוע, קצב שהוכתב לה קודם ב"רשת" וככל הנראה מוכתב לה היום, מילה במילה, על ידי גורם מקצועי אחר.

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן