זה לא רק ספורט

מאמנים, שחקנים, פרשנים – כולם תובעים לשון הרע. פעם היו סוגרים עניינים בבית הדין של ההתאחדות אבל הזמנים עברו. מי הבקיע (אדלשטיין, שרף ואושרי לוי), מי ספג (ספיר והבן שלו, שלמה עמר), מי בדרך ומה שרקו השופטים (האמיתיים, לא אלה מהמגרש) לנבחרת תובעי לשון הרע. לשמור על הכדור ועל הפה.

ואלה התוצאות על הלוח: התאחדות הספורט אינה מצליחה עוד לשכנע את שחקניה ומאמניה לכבס את הכביסה המלוכלכת בתוך המגרש. הטריבונל הפנימי ממשיך לשמש בעניינים מסוימים אך המאבקים היצריים, האותנטיים והמעניינים, מגיעים לבתי משפט השלום במסגרת תביעות דיבה ולשון הרע. השופטים צריכים להתחיל ללמוד את הסלנג הספורטיבי (או זה הנטען שאינו ספורטיבי) כמו "מכירת משחק", ולהיכנס לדינמיקות שבין מאמנים לשחקנים, שחקנים לשחקנים ומאמנים למאמנים.

גם הטענה כי במגרשי הספורט מותרת התנהגות יצרית, שלוחת רסן, הכוללת ביטויים כנגד שופטים (ולרבות אימותיהם), נגד שחקנים ממוצא לא יהודי או כנגד שחקנים יריבים, מאבדת מאחיזתה. לא שמגרשי כדורגל מיוזעים נתפסים כבתי ספר לנימוסים והליכות, אבל יש הליכות מסוימות, שבית המשפט האזרחי החליט שלא להסכים להן עוד. אף כבוד השופטת אושרי פרוסט-פרנקל מבית משפט השלום בת"א, הנשואה בעצמה לשופט כדורגל, ולכאורה מורגלת בשמיעת תגובות והערות כגון דא, כתבה באחד מפסקי דינה כי "מהעדויות אשר הובאו בפניי עולה, בלשון המעטה, התנהלות לא ספורטיבית, בין שחקני, מאמני ועסקני ספורט טניס שולחן לנכים, ואין ספק שיש להוקיע מהחברה אלימות מילולית, גידופים, השמצות והכפשות, ואין לתת להם יד ו/או לקבל זאת גם כשמדובר בספורט" (ת.א. 46377-05-13 בוברוב נגד קרמונה).

ביטויים דוגמת זה, בענף הספורט, הפכו רווחים, ובתי המשפט שמו להם למטרה לעצור את דרך הדיבור כגון זו בענפים אלה. כך לדוגמא, בפרשה שהסתיימה במועד הגשת תביעה זו, ת"א (נצרת) 3464-07 אדלשטיין נ' דודי, בין שני מאמני כדורסל, קבעה השופטת דלא-מוסה בבית המשפט השלום בנצרת כי  הנתבע שם "מייחס לתובע תכונות אופי שליליות שיש בהן כדי להשליך על מעמדו ותפקידו, הן במישור האישי והן במישור המקצועי כמאמן כדורסל… אין כל מקום למתן לגיטימציה לאמירות שכאלה. גם אם עסקינן בתחום הספורט שלעיתים נדמה לנו, כי לעיתים קרובות הוא הופך את אותן אמירות לאמירות שבנורמה". היא קיבלה את טענתו כי מדובר בנזק רגשי ולא רק כלכלי.

הדובר היה גידי דודי, אז(2006)  מנהל ודובר הפועל ירושלים, והוא התראיין אצל המנחה ניב רסקין בערוץ הספורט בטלוויזיה, ביום 28.11.06 ודיבר על התנהגותו המביישת של התובע. הצופה ארז אדלשטיין, מי ששימש כמאמן הפועל "מגדל" ירושלים בשנים 2005-2006 וסיים תפקידו כחצי שנה לפני המועד שבו פורסם הראיון הטלוויזיוני, לא רווה נחת. דור מצידו, לא זאת בלבד שטען שמדובר בביקורת לגיטימית, הוסיף כי הראיון הטלוויזיוני נערך כתגובה לראיון קודם אשר העניק אדלשטיין לגלי צה"ל, שבוע קודם לכן, שבמהלכו האשים את קבוצת הפועל ירושלים, מנהליה ושחקניה בהאשמות שונות. אדלשטיין שיכנע את השופטת שדברים שנאמרים מפי גורם בכיר בקבוצה, נתפסים כאמינים וכי אכן נפגעה יכולת ההשתכרות שלו בעקבות הדברים, ומסיבה זו הוא לא הצליח להשתלב בחזרה בליגת העל בכדורסל ולאמן קבוצות בעלות תקציב.

בזה אחר זה עלו בסך לדוכן העדים פיני גרשון, אורי שלף, השחקן עידו קוז'יקרו, בעלי הקבוצה דני קליין ומאמן הכדורסל דן שמיר. אדלשטיין תבע פיצוי של 500,000 שקל. השופטת דלא-מוסא קבעה כי הוא אמנם לא הוכיח את הפגיעה הכלכלית שלטענתו נגרמה לו, אך הוא זכאי לפיצוי על הפגיעה בשמו הטוב. על כן קבעה כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי של 200,000 שקל, שכר טירחה של 45,000 שקל והוצאות אגרה בסך 19,000 שקל. לדבריה, "גם אם נגיע למסקנה כי התובע לא הוכיח קיומו של נזק מיוחד, עדיין יש מקום לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני מכח דיני הנזיקין הרגילים, וזאת בגין הפגיעה בשמו הטוב. שמו הטוב של אדם הוא בגדר אינטרס בעל 'היבט אישי ורכושי גם יחד', כשהתובע, בהקשר זה, אינו נדרש להוכיח את גובה הנזק והמרכיבים הנדרשים לצורך חישוב הנזק – כפי שנדרש בהוכחת נזק מיוחד, ודי להוכיח כי אכן נגרם נזק, והפיצוי שיפסק על ידי בית המשפט, ייגזר מכלל הנסיבות… משהוכח כי הנתבע פרסם לשון הרע על התובע, וכי הפרסום אינו חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק, מוטלת על הנתבע האחריות לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הפרסום".

רון קופמן

זמן לא רב לאחר מכן הוגשה תביעתו של חבר הנהלת ההתאחדות לכדורגל, רביב ספיר, ובנו, השחקן גל רביב (אז שחקן הפועל ראשון לציון), נגד המאמן רב הפעלים שלמה שרף. ההליך סומן ת"א 27152-03-12 רביב ספיר ואח' נ' שלמה שרף ואח', התנהל בבית המשפט המחוזי ת"א, בפני כבוד השופטת יהודית שבח, וזאת בין היתר משום שהפעם כבר תבעו מיליוני שקלים (מאחר והיו 11 שידורים חוזרים תבעו חמישה מיליון שקלים). לא הסתפקו בחצי מיליון. שוב ראיון בטלוויזיה. הפעם בפתח תוכנית הטלוויזיה "שער השבת", המסקרת את המשחקים הנערכים מדי שבת ואשר שודרה בערוץ הספורט במוצאי שבת 5.2.12, נמסר כי בהמשך התוכנית יפרסם שרף, במסגרת הפינה "נו באמת",  "סיפור יפה על ספיר, על הבעלים של ראשון-לציון". מגיש התוכנית אף הוסיף: "חכו והמתינו לתובנות של שלמה על רביב ספיר".

ואלה היו התובנות של שרף: "רביב ספיר קנה צעצוע לבן שלו; כשניסן יחזקאל (המאמן) לא שיתף את בנו, אז אשתו של ספיר הייתה מקללת מהיציע;רביב רצה לפטר את ניסן כבר לפני 3 חודשים אבל לא עשה את זאת, כי אז היו אומרים כי בגלל שהבן שלו לא שותף, רביב מפטר את ניסן;לפני שנתיים ספיר היה הבעלים של אזור. גם שם בנו לא שיחק ואז החליט לעזוב את אזור;ספיר לפני מספר שנים קנה את מחלקת הנוער בהכח רמת-גן ביחד עם ורד, אך עזב אותם כשבנו לא שיחק;היה גם מקרה עם המאמן גילרוביץ' שהעלה את הקבוצה לליגה הלאומית והוא רצה להביא בלמים לקבוצה והוא לא היה מוכן כי הרי זה היה על חשבון של בנו היקר. ככה המאמנים מצאו את עצמם בחוץ; הדוגמאות עוד רבות אבל הבנתם את הנקודה;רביב ספיר אתה צריך להיות בעלים של קבוצה ולא אבא שדואג לילד שלו על חשבון המאמנים שלך;נו באמת".או כפי שנכתב בעדינות בכתובית שהופיע בתחתית המסך: "נו באמת! קבוצה זה לא צעצוע".

משפחת ספיר יצאה מדעתה. לדבריהם גל שיחק כבלם ברוב המשחקים בעונה המדוברת;  ניסן פוטר מסיבות מקצועיות; רביב לא היה מעולם בעלים של קבוצת הכדורגל באזור וגל לא שיחק שם מעולם; רביב עזב את הכוח רמת גן על רקע חילוקי דעות עם שותפו ורד; גל הינו שחקן מוערך שאינו זקוק להתערבות אביו כדי לשחק בהרכב הקבוצה, אף שיחק בנבחרת האולימפית של ישראל ובנבחרות נערים. לשון הרע נטען הן כלפי האב, שמנצל את כוחו לקדם את בנו. הן כלפי הבן, שאינו שחקן טוב דיו כדי להתקדם בכוחות עצמו. והן לגבי אשתו של ספיר, שלכאורה מקללת מהטריבונה.

פה בא להעיד (ולא מרצונו אלא תוך שזומן בזימון) המאמן ניסן יחזקאל, שמדבריו אפשר היה להבין שיש דברים בגו. לדוגמא, הוא זכר את האמא מקללת ואומרת "הזבל הזה לא יהיה פה בשבוע הבא" משהחליט שלא להכניס את הבן להרכב הפותח. אחריו העיד העיתונאי רון קופמן שאישרר שהאם תוקפת את המאמן במהלך המשחק. משום מה, האמא עצמה, אורלי ספיר, לא באה להעיד. שרף הוכיח בעדותו שקיבל את המידע מיחזקאל. אמנם היה בטור של שרף מידע אחד לא נכון, שכן ספיר אינו הבעלים של הקבוצה באזור, אבל מדובר בפרט שולי בודד, שאינו פוגע באמיתות יתר הדברים. מה גם שהוכח שבמכבי ת"א ובמועדון ראשון לציון, נהג בדרכים דומות. על סמך עדותו, ובסופו של יום, מאחר והדעה שהובעה לגיטימית והמידע היה נכון ברובו הגדול, היא דחתה את התביעה ופסקה כי התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪.

אבל לא רק ראיונות טלוויזיוניים הולידו "תביעות ספורט" בעולם הדיבה. קחו למשל את המאמן לשעבר שלמה עמר שהאשים את שוער הקבוצה, אושרי לוי, בהפסד מכוון. הוא גם איים לפנות למשטרה על מנת שתחקור את העניין. בקיצור – לוי "מכר את המשחק". אין אמירה קשה מזו למוניטין של שחקן. בכלל, דומה שטראומת "משחק השרוכים" של הפועל בית שאן לא נמחתה מהזיכרון ומאיימת על כל שחקן. ואכן, לוי תבע ואכן בית משפט השלום פסק פיצוי של 40 אלף שקל לשחקן קבוצת הפועל ירושלים לשעבר, בגין הדברים הקשים שייחס לו מאמן הקבוצה לשעבר שלמה עמר לאחר הפסד קבוצתו מול קבוצת בני לוד בשנת 2010 בהליך המסומן ת"א 13497-08-10.

סיפור שהיה כך היה: בפברואר 2010 הפסידה הפועל ירושלים במשחק מול קבוצת בני לוד במשחק שבו ספג לוי שני שערים. בחדר ההלבשה, עמר צעק "באת למשחק ולקבוצה בידיים לא נקיות", "אמליץ למשטרה לחקור אותך ואת המשחק הזה" ו- "קיבלת גולים שלא קשורים לכדורגל". השופטת האמינה ללוי, למרות שבא בלי עדי שמיעה, ולמרות שכל מה שעמר הסכים להודות בו, היה שהוא נכנס לחדר ההלבשה וצרח על לוי, וגם איים שכל עוד הוא נשאר שם – לוי יסולק משם.

אחר כך באו שני שידורי רדיו ב"רדיו ירושלים". בראשון, הוא ציין שצריך לבקש מהמשטרה לחקור את לוי. והוסיף: "אנשים מהסוג הזה לא יהיו במועדון הזה, המועדון הזה, בלי שום קשר לנושא המקצועי, צריכים קבוצה בריאה ונקיה" ובכלל, "עשיתי טעות שהבאתי את השוער הזה להפועל ירושלים, אבל עדיף לתקן מהר מאוד… ואני חושב שלאנשים כאלה אין מקום בכדורגל זה דבר הזוי…". אחר כך בא השידור השני, שם נאמר: "לגבי אושרי לוי, מה שהיה במשחק האחרון, זה תהליך של כמה משחקים שאני התחלתי לזהות, אי אפשר לקבל שמונה עשרה גולים בשישה משחקים.. הדבר הזה עלה למימדים עצומים והכעס שלי על אושרי היה בזה שהבן אדם מקבל גולים הזויים, שערים לא מחויבי המציאות, שערים שלא קשורים לכדורגל, ואני מדבר ברמה המקצועית… אני אמליץ שאושרי לוי לא ישחק עד סוף העונה בהפועל ירושלים, לא בגלל הרמה המקצועית שלו, אלא בגלל הרמה הזאתי שהבן אדם הגיע להפועל ירושלים לא בשביל לשחק כדורגל טהור, נקודה". גם לאחר שהמראיינים ציינו בפני הנתבע כי מדובר בדברים קשים שיש צורך להוכיחם, הוא התעקש שלא לחזור בו מדבריו.

במהלך המשפטי, אושרי לוי השיב לכך באופן ענייני כי המשחק אינו בבחינת מדע מדויק וגם "שוערים ענקיים בעולם" כלשונו, יכולים לספוג שערים שהם יתחרטו עליהם. הנתבע, או מי מטעם הנהלת הקבוצה, לא באמת פנה למשטרת ישראל אשר תחקור בפרשה על מנת לאמת או להפריך את הנטען. כמו כן, לא הובא מי מטעם הנהלת הקבוצה להעיד על שהתרחש במשחק. יתרה מכך, אין חולק כי הקבוצה המשיכה להעסיק את התובע עד לתום עונת המשחקים ודווקא הנתבע נפרד ממנה באותם מועדים. עם זאת, לנתבע היה טיעון מעניין: הוא הצליח להוכיח (ואושרי לוי הודה) כי לוי מהמר בטוטו על המשחקים של הקבוצה שלו. כלומר – תיאורטית, יש לו עניין לשנות תוצאות של המשחק בגלל ההימור של הטופס. הוא אכן קיבל נזיפה מהשופטת, היא גם הציעה שההתאחדות תבדוק זאת, אבל לא סברה שזה מרפא את לשון הרע (כי הדברים נאמרו בלי הוכחה של ממש).

בשריקת הסיום, השופטת תמר נסים שי קיבלה את התביעה וקבעה כי הדברים שאמר הנתבע אינם מהווים רק ביקורת מקצועית של מאמן על שחקן, אלא מדובר בהטחת האשמה קשה ופוגענית המציירת בעיני המאזין הסביר תמונה לפיה התובע הגיע למשחק בידיים לא נקיות, פעל באופן לא אתי, לא מוסרי ולא ספורטיבי, עד כדי התנהגות פלילית שעל המשטרה לחקור אותה. הדברים מקבלים נופך נוסף של חומרה לנוכח הבמה ממנה הושמעו, שכן שני הצדדים הסכימו כי התכניות בהן התראיין עמר הן תכניות בעלות ערך שרבים מהמתעניינים בספורט מאזינים להן ונחשפו לדברים שנאמרו.

לוי תביעה לפיצוי בגין לשון הרע בסך של 100 אלף שקל, בטענה כי הדברים שאמר עמר נאמרו במזיד והסבו לו נזק רב.לטענת לוי, באותה תקופה הוא היה שוער בעל ניסיון עשיר הן בליגת העל והן בליגה הלאומית, אולם לאחר דבריו של עמר קבוצות בכירות וגם קבוצות מליגות נמוכות לא גילו בו עניין והוא נותר ללא עבודה למשך כחצי שנה, וכאשר חזר לשחק שכרו פחת. בפסיקת הפיצוי, ציינה השופטת כי למעט תלושי שכר, לוי לא הציג תמיכה לטענתו כי העסקתו נפגעה, ובניגוד לדבריו אף הוכח כי קבוצות מהליגה הלאומית גילו בו עניין ולא רק קבוצות מהליגות הנמוכות. עם זאת, לנוכח חומרת הדברים, הבמה שמעליה נאמרו והנזק התדמיתי שנגרם ללוי כשחקן ותיק וידוע, פסקה לו השופטת פיצוי בסך של 40אלף שקל והוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 8,000 שקל.

הגלגל חוזר (והכדור שוב מתגלגל). מקרה דומה מאוד מתנהל בין קפטן מכבי הרצליה רגב וולק לבין המאמן פרדי דוד. זמן קצר לפני מתן פסק הדין בעניינו של אושרי לוי, מאמן הכדורגל דוד הטיח טענות קשות כנגד וולק, שהינו שחקן מוכר וקפטן קבוצתו, כאילו טעות שנעשתה תוך כדי משחק הינה הוכחה למכירת משחק. וולק הוא שחקן קבוצת הכדורגל מכבי הרצליה מזה כ-12 שנים כאשר ב- 3 שנים האחרונות משמש התובע כקפטן הקבוצה. ביום 25/04/2014 אירחה הקבוצה למשחק חשוב את קבוצת הפועל קטמון ואכן בדקה ה-71 למשחק איבד התובע כדור אשר הוביל קטמון הבקעת שער וכתוצאה מכך השוותה קטמון את התוצאה במשחק ל-2:2. שוב דובר על "זימון לחקירה" ועל "מכירת משחק". מאחר ומשרדנו מייצג את התובע בתיק זה, ומאחר וההליך טרם הסתיים, לא נוסיף ונפרט.

אך אפשר לקנח בדבריה של כבוד השופטת שבח, שדנה בתיק ספיר מול שרף, שכתבה בפסק דינה, שניתן ממש בחודש האחרון:  "דומני שאין מחלוקת כי תחום הספורט בכלל, והכדורגל בפרט, הינו נושא ציבורי התופס נפח לא מבוטל בחיי היומיום ובסיקור התקשורתי (ויעיד על כך סיקור המונדיאל והעניין הציבורי שהוא מעורר בעת כתיבת שורות אלו). כנגזרת מכך ניתן בהחלט לומר כי בעלים של מועדון כדורגל, המשמש גם בתפקיד של חבר הנהלת ההתאחדות לכדורגל בישראל, יוצא מד' אמות תחומו הפרטי ומצוי במרחב הציבורי, משפעולותיו והתבטאויותיו מעוררות עניין ציבורי".

ואכן, הכדורגל וההתבטאויות הקשות שהוא הרגיל בהם את יושבי הטריבונות ואת קוראי מדורי הספורט, אינו עוד נחלת יודעי הסוד של המגרשים ובעלי המנויים. זו כבר לא מסיבה סגורה. הספורט הפך להיות תחום חדש של מומחיות לתובעים ונתבעים בתביעות של לשון הרע, השמצות ודיבה.

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן