זהבי פלילי ועצבני

הקרב המתוקשר בין הכתבת הפלילית הדס שטייף לאיש הרדיו נתן זהבי, יוצא מתחום המשפט האזרחי, ועולה כיתה אל תחום המשפט הפלילי. היצור ההיברידי הזה – מקרה שבו אדם פרטי, באמצעות עו"ד פרטי, מגיש כתב אישום פלילי לכל דבר ועניין, נגד אדם אחר – הוא לא משהו עליו אנחנו רגילים לשמוע. וזה באמת די מוזר; הרי בכל הנוגע לעברות פליליות "קלות" (כמו פריצה, גניבה וכיו"ב), הגוף המגיש את כתב האישום הוא מחלקת התביעות של המשטרה, וכשמדובר על עבירות חמורות (אונס, בגידה או ייבוא של סמים קשים), התביעה מוגשת מטעם פרקליטות המדינה. עד כאן, הכל הגיוני. רק שאז, בוקר אחד, קם אדם, שותה קפה, ורגע לפני הסיגריה, מחליט שהוא – הוא עצמו – לא משטרת ישראל או הפרקליטות, מגיש כתב אישום פלילי נגד אדם פרטי אחר.

ובכן, בנושא זה הקרדיט מגיע לבריטים. הם אמנם לא השאירו אותנו עם נהיגה בצד ימין של הכביש, או הפאות הנוכריות המצועצעות של שופטי בתי המשפט, אבל החבר'ה שם בארמון המלכה דווקא כן הותירו לנו ירושה חשובה לא פחות – "המוסד לקובלנות פליליות". שארית המנדט הבריטית הזו, תקפה במספר תחומים מצומצם, ביניהם הפרת זכויות יוצרים והפרת פרטיות וגם – ניחשתם נכון – לשון הרע. הסיבה המקורית לפיה פרסום, מהסוג החמור יותר והפחות מתאים לתביעה אזרחית, יכול לסטות אל המסלול הפלילי, נגזרת מתוך ניסיון להגן על הסדר הציבורי. לאורך השנים כבר היינו עדים לניסיונות של משרד המשפטים לבטל את העיוות הזה של הטבע, אך עד היום הנושא תקף. מדובר בעבירה שהעונש עליה עלול להגיע עד לשנת מאסר בפועל, וכאמור ניתן להרשיע בה אדם פרטי, וביוזמת אדם פרטי אחר. עם זאת, ההליך דורש שני תנאים; הראשון הוא תפוצה של לפחות שני אנשים – לא רף גבוה במיוחד. התנאי השני הוא כבר יותר מורכב, ודורש הוכחה לזדון, כלומר כוונה לפגוע באמצעות הפרסום.

דהיינו – שהפרסום לא יהיה ספונטני, כדרך אגב. לא מדובר על מילים שנפלטות ברגע של כעס ועצבים, או פליטת פה מביכה בתוכנית אירוח. מדובר על פרסום מתמשך ועקבי, על פגיעה מכוונת ומתוכננת. כאשר אדם כותב על אדם אחר משהו דיבתי, מדפיס אותו, מבצע לו הגהה, מדפיס על פלקט, מכין עותקים, יוצא לרחוב כדי לפרסם אותו – ואז חוזר לבדוק שזה לא הורד מלוחות המודעות, ובמידה וכן, הוא מדביק את זה שוב. במקרה כזה כבר מדובר בכוונה מובהקת לפגוע (בהנחה, כמובן, שהתוכן אכן דיבתי). דוגמה טובה היא לקוח שיצא לי לייצג בעבר; נאשם שהעלה סרטונים שערך נגד שכנו, אל ערוץ יוטיוב ייעודי שנפתח במיוחד למטרה זו. כשהסרטונים הוסרו הוא דאג להעלותם בשנית ואף וידא את תיוג שמו של הנפגע. במקרה הזה, לא רק שלא מדובר על פליטת פה או טעות, אלא בזדון מובהק – אפשר לומר שהאיש ממש "עבד בזה".

בהנחה שדבריה של שטייף הם אכן הוצאת דיבה, ונכתב או נאמר באופן מתוכנן ומכוון, לזהבי יש כוונה מאוד ברורה בעצם המהלך: להראות ולהמחיש כי למרות שטענותיו ללשון הרע נגד שטייף, התקבלו במסגרת הליך אזרחי מקדים (אשר היום מצוי בפני ערעור), שטייף לא הפסיקה בהשמצות, והמשיכה לפרסם אודותיו דברים אלה ואחרים. הכל תוך ידיעתה את פסק הדין שנקבע. יתכן וטענת ההגנה על מעשיה של שטייף תהיה הזכות להחזיק בדעתה כל עוד פסק הדין לא הוכרע סופית. אולי הטענה תיחשב בגדר הבעת דיעה על בעל הדין ועל ההליך המשפטי (וקיימת טענה כזו). אך בכל מקרה עדיין לא ניתן לתפוס את אבן היסוד החלקלקה הזו – הכוונה. נכון לעכשיו, התכנון והזדון אינם, ולא קיימת להם שום הוכחה.

יש שיגידו כי תביעה פלילית היא מעבר לנדרש במקרה הזה, היות וזהבי עצמו הוא עיתונאי, שכידוע שומר לעצמו את הזכות לחופש הביטוי, בלשון המעטה. על כן יש להניח כי לא יהיה לו קל להרשיע עיתונאית אחרת, בגין דברים שכתבה או אמרה כחלק מתפקידה. מה שבטוח – הרשעות כאלה לא צצו כאן כבר כמה עשרות שנים. אמנם עומדת כיום בפני כתב אישום פלילי בגין לשון הרע, לורי שם טוב, שמה (קצת אירוני, לא?) – אך לא מדובר על קובלנה פלילית מטעם אדם פרטי, אלא על כתב אישום מטעם המדינה. כמו כן, מדובר על מאות עבירות, וכן הצגה כוזבת של שם טוב את עצמה, כעיתונאית (כאשר בפועל פרסומיה לא עומדים באף קנה מידה עיתונאי), על מנת להשיג מאנשים מידע חסוי ולפרסמו כנגד החוק, ללא מתן הזדמנות לתגובה מצדם או וידוא אמיתותו של המידע. כתב האישום טרם הגיע להרשאה, אך בקיזוזו לא עולה שום זיכרון אודות קובלנה פלילית, נגד משהו שכתב או אמר עיתונאי, שהסתיימה בהרשעה. עם זאת, טכנית, הרשעה היא תוצאה אפשרית מבחינת החוק. בסופו של דבר, פסק הדין הוא עוגה העשויה מבצק חוק לשון הרע, אותו לש כרצונו השופט היושב בדין.

קובלנה פלילית זו ממחישה את המתח שחשים הקורבנות של עידן ה"MeToo", אלה שהואשמו האשמות כוזבות. הזכות העיתונאית לפרסם מידע, גם כזה שלא סונן משפטית או נחקר באופן רשמי, המסתמך אך ורק על עדויותיהן של נשים, עומדת כעת נגד טענותיהם של הגברים להתנכלות מכוונת מצד הנשים, כניסיון נקמה, אחרי שנים רבות. טענה המגובה, אגב, בגרימת נזק ראייתי של ממש. שמות כמו דן מרגלית, ינון מגל ועמנואל רוזן, הם רק חלק מרשימת עשרות הגברים, שבאופן פתאומי, נאלצו להתמודד עם האשמות בהטרדות מיניות (רובן טענות מאוחרות, שעסקו במקרים שקרו שנים רבות קודם לכן). ארבעה בלבד הגישו תביעות דיבה כנגד המתלוננות, שניים מהם נסתיימו בהסדרים כלשהם או פשרות לא ברורות. השלישי, בני גץ, הגיש תביעה שנמצאת עדיין בתחילת דרכה. האחרון, אותו נתן זהבי, הוא היחיד מביניהם שזכה בתביעה עד כה (הגם שכאמור, היא עומדת לערעור שטרם נדון), ועוד משך את העניין אל תוך האפיק הפלילי.

כל המקרים הללו רק מעצימים את אזלת ידה של משטרת ישראל – שהרי המתלוננות מעדיפות לפנות אל גורמי התקשורת והרשתות החברתיות ולספר שם את סיפורן, מאשר להגיש תלונה. הגברים מצדם, גם אינם מגישים תלונות על הוצאת דיבה או טענות כוזבות, ועדיין – זהבי הולך על קובלנה פלילית עצבנית. שני הצדדים של המשוואה אמנם מנוגדים אחד לשני, משפטית ומגדרית, אך בתחום אחד קיימת ביניהם הסכמה – המשטרה היא אינה המושיע של אף אחד מהם. שני הצדדים לוקחים את החוק לידיים שלהם, במסגרת החוק. המתלוננות סקפטיות בכל הנוגע לטיפול הולם מצד משטרת ישראל. ועכשיו, גם מתוך חוסר אמונה דומה, זהבי עצבני מגיש כתב אישום פלילי באופן פרטי.

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן