תביעות סלאפ – הדרך המהירה לקבל כותרות ולהוכיח נקודה

תביעות הפחדה

המשתיק החדש – תביעות הפחדה "סלאפ"

צפו בעורך דין רון לוינטל מסביר מהי תביעת סלאפ, ולמה חברי הכנסת בישראל תובעים רק על סכום של מיליון ש"ח-

 

 

מושג חדש קנה את עולמו בתביעות לשון הרע בשנים האחרונות.
תביעות הפחדה, כפי שהן נקראות, הן תביעות שנועדו מלכתחילה להשתיק את הנתבע, להמם אותו בגובה אסטרונומי של פיצוי מבוקש, להביא מהיקב ומהגורן פרסומי דיבה לאורך שנים שנשמרו לעת הזו, ולארוז את הכל בחבילת דפים ענקית המגיעה הבייתה עם שליח.
ראש העיר או ראש המועצה המקומית לא אהב את מה שנכתב עליו.
חבר הכנסת חייב להראות שהוא אינו משלים עם הפוסט האחרון בעניינו.
מכאן לשם, המשכן של תביעות ההפחדה, הוא לרוב בפרסום בידיעה בולטת בעיתונות המקומית על עצם הגשתן, למען יראו וייראו, ובעצם בכך הן מגיעות לשיא פריחתן. מכאן והלאה, מאחר ולתובע אין עניין של ממש לנהל אותן, והוא מעדיף שלא לתת מענה מפורט בתצהיר לשאלונים שמועברים אליו ולבקשות שונות לגילוי מסמכים מביכים, הרי שהן מתות בסתר. משהו מגומגם כזה, איפשהו, בחדר המגשר. משהו שלא יתפרסם, ואולי התנאי המרכזי בהסכם יהיה – רק שלא יתפרסם. כדי שלא יוודע ברבים בכמה מעט אפשר היה לסגור את הסיפור הזה, ששימש עד לא מזמן לכותרת מרכזית.

מי מגיש תביעת הפחדה ונגד מי?

תביעת הפחדה קלאסית תוגש על ידי ראש רשות מקומית, חבר כנסת, אדם מפורסם או טייקון תקשורת.
היא תוגש נגד עיתונאי עצמאי, נגד איש אופוזיציה, חבר מועצה הפועל בהתנדבות, נגד עמותה או נגד "משוגע לדבר" שמבקש להתריע או לבקר.
על פי רוב, אין לו את היכולות הכספיות לעמוד בניהול תביעה כזו, כך שהתוצאה המקווה של המהלך היא זו:
הנתבע מתנצל, התובע מסתפק בזה, התיק מסתיים בגישור שקט ובדרך כלל סעיפיו חסויים, אך מכאן והלאה יודע התובע כי השתיק את הביקורת נגדו – הן מפיו של המבקר שתבע והן מפי אחרים, שמסיקים את המסקנות הנדרשות.
כך זה אמור לעבוד אצל הטייקונים הגדולים.

זה הרעיון מאחורי תביעות "סלאפ", כפי שהן נקראות בארה"ב, ראשי תיבות של "תביעות אסטרטגיות להשתקת השתתפות ציבורית".
אבל לא תמיד המושתק משתתק. זה עבד בעבר לארקדי גאידמק, אבל עבד בפחות הצלחה בתביעה של משפחת עופר נגד מיקי רוזנטל (אז עיתונאי ולא ח"כ), כנגד סרטו "שיטת השקשוקה".
זה פעל לא רע בהליך שבו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט תבע את פרקליט המדינה (באופן אישי), אבל לא פעם זה מתגלה כרעיון רע, כשהנתבע מגייס כוחות וכספים ועומד על שלו.

ינון מגל, למשל, כלל לא ניסה לתבוע תביעת הפחדה. ברור לו שתביעה כזו כנגד הטוענות נגדו למיני הטרדות מיניות, תחשוף אותו (בהליך פתוח וגלוי) לעדויות מביכות ולמענה על שאלונים וגילוי מסמכים. ומה גם שהוא כבר הודה בחלק מהדברים כבר כשהתפרסם נגדו הפוסט הראשון.
אבל ח"כים אחרים לא מפחדים לאיים על אזרחים ועל עיתונאים בתביעות, שלפי סכומיהן המוגזמים, נראות כתביעות "הפחדה" קלאסיות.
ככלל, תביעות של חברי כנסת הן חלק מקרב על תדמיות. לשיטת חלקם, אם לא תבעת על מה שנכתב נגדך – כאילו הסכמת עם הדברים.
מאחר וממילא המטרה של התביעות הינה ליצור הד ציבורי משמעותי ("ראית, הוא תבע אותם על מיליון שקל! הוא לא שותק להם"), הרי שברור למגישי התביעה כי היא נדונה להסתיים בחדרי הגישור, מיד לאחר הגשתה.

זו אולי הסיבה שח"כ אורן חזן תבע לבסוף (באיחור של כמה חודשים) את הכתב עמית סגל בעניין הכתבה הזכורה שבה הוצג כמי שניהל קזינו בבולגריה ולכאורה "סיפק" נשים למהמרים. הוא לא יכול היה עוד להחריש כי הכתבה הכתה גלים, וכולם שאלו את עצמם, אם הדברים לא נכונים, איך זה שלא תובעים. אז לבסוף תביעה הוגשה. כמובן – תביעה על מיליון שקל.

כמעט באותו יום – נסגרה בקול דממה דקה תביעה של השר נפתלי בנט נגד העיתונאי דרור פויר. בנט הבטיח בשעתו "תביעת דיבה מהסרטים". וזו אכן הייתה התביעה הראשונה של ח"כ נגד פרסום של ציוץ ברשת טוויטר. גובה התביעה – כמובן, מיליון שקל. האם אמר בנט או לא אמר שהערבים גונבים מכוניות, כפי שהבין אולי פויר.

בשני המקרים – מיליון שקלים ובשניהם תובעים את העיתונאי, לא מערכת תקשורת אלא איש בודד. הוא אמור להיות מושתק, מפוחד, להיזהר בדבריו, וכל עוד התביעה מתנהלת – להימצא גם בניגוד עניינים כשהוא מסקר אירועים נוספים.

התביעה של בנט נסגרה בקול דממה דקה. ולא נודעה כי באה אל קרבה. היה כלא היה.

השרה רגב תובעת תקדים חוקתי

השנה השרה מירי רגב תבעה את הטוקבקיסט גילי גולן שכתב עליה תגובה בפוסט פייסבוק שכללה קללות רחוב שלא נחזור עליהן.

קללות בעיקרון אינן לשון הרע, אבל השרה רגב הייתה צריכה תביעה מרשימה, רועשת, בולטת, כדי להביע עמדה נגד הזלזול בשמה.

גולן, אגב, התייחס באופן בוטה אל רגב לאחר שזו זילזלה לדעתו בנשיא לשעבר שמעון פרס.
יהא גורלה של התביעה אשר יהא, וספק אם יהיה כאן פיצוי משמעותי, אבל לפחות קיבלנו כאן תקדים חוקתי:
נקבע כי ניתן לתבוע את חברי הכנסת בתביעה שכנגד ואין לחברי הכנסת חסינות מפני תביעה שכזו (כאשר אי אפשר לתבוע ח"כ או שר מלכתחילה, כי יש לו חסינות על דבריו כמעט תמיד).
יש להניח שעורכי דינה מכירים את הלכת אבנרי נ' שפירא ההיסטורית, לפיה דמו של איש הציבור סמוק פחות מזה של האיש הפשוט. שם ניסה חבר הכנסת שפירא, יו"ר ועדת הכספים המיתולוגית, למנוע את פרסום הספר "הגביר" שכתב העיתונאי אריה אבנרי אודותיו. הניסיון לעצור את הפרסום לא צלח.
נולדה שם הלכה, בבית המשפט העליון, לפיה איש ציבור אמור להיות יותר טולרנטי כלפי פרסומים נגדו, מאחר ויש לו במה ציבורית לתת מענה ומשום שהוא עצמו בחר להעמיד עצמו באור הזרקורים לביקורת.

זה לא אומר שאפשר להגיד הכל על הפוליטיקאי, אבל זה אומר שכדאי לו לבחור את מלחמותיו. לא כל תביעה תתקבל.
כך או אחרת, מירי רגב הגישה עוד תביעה, הפעם נגד הכתב ספי עובדיה מחדשות ערוץ 10 בגין פרסום תחקיר אודות כספי הקמפיין "לא לדאוגוסט" שהועברו לפרסומאי רמי יהושע, כנטען בכתבה, ללא מכרז ראוי. הכתבה לוותה בהקלטה לא מחמיאה של ישיבה שהנאמר בה נשמע כמו "תיאום עדויות" בנוגע להעברת התשלום לפרסומאי.
גובה התביעה – כמובן מיליון שקל. ושוב – ערך התביעה בהגשתה המיידית לאחר פרסום התחקיר. יום-יומיים חלפו, והופה, התביעה הוגשה.
תוצאותיה ממילא תהיינה נסתרות מהציבור ואם היא תלך בדרכן של הקודמות דוגמתה, הרי היא נמחקת או מסתיימת בפשרה רפה.

מה השתנה?

פעם זה לא היה ככה. פעם תבעו כשהייתה פגיעה של ממש.
כך התביעה של השר לשעבר נתן שרנסקי ומפלגתו, נגד הפצת הספר "שרנסקי בלי מסיכה" כשכתב ד"ר יולי נודלמן, שם נכתב ששרנסקי אינו מסורב עלייה אלא הוא סוכן מושתל של ק.ג.ב. (וזה הדבר הכי נחמד שנכתב שם עליו).
זה הסתיים בפיצוי של מעל מיליון שקלים שהומרו ל-700 אלף לערך בערעור. הספר ירד מהמדפים ומטרת התביעה הושגה. אבל נדמה שמאז לא היה פה חבר כנסת שבאמת התכוון להמשיך את התביעה שלו עד הסוף. רק הפחדה. רק לאיים כדי שנשתוק, לתבוע מיליון ואז למחוק.

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן