"אתיופי מסריח" – תמרור עצור נגד גזענות בוטה

בעקבות ההפגנה הסוערת של בני העדה האתיופית, בחרנו להציג בפניכם פרק מספרו של עו"ד רון לוינטל, העומד לצאת לאור בחודש הבא – "ארץ דיבת חלב ודבש" על תביעת הגזענות של "האתיופי המסריח" = ואיך שילמה הנתבעת 42,000 שקל בעקבות האמירות הקשות כלפי לקוח המשרד.אתיופי300

הוא נכנס מבויש למשרד. צנוע, שקט, עם אש בעיניים. הוא עוד לא ידע זאת באותה עת, אבל הוא החזיק בידו את אחד התיקים המשמעותיים ביותר שייצגתי בהם עד היום. על הנייר – תיק לשון הרע. ובחיים עצמם – תמרור עצור נגד גזענות בוטה.

קובי גטהון טפרה, סטודנט בן 33 ליחסים בינלאומיים, עבד בזמן הלימודים בחדר תפעול החניונים בבית החולים תל השומר. מכוניות נכנסות, מכוניות יוצאות. המחסום עולה, המחסום יורד. פה ושם יש תקלה, טענה, בדיקה. משמרת אחת אחרי השנייה.

בתחילת חודש יולי 2012 הוא ישב בעמדה שלו בחדר הבקרה של החניון במשמרת ערב. לא היה משהו חריג או מיוחד בתחילתה, שניבא כי דווקא המשמרת הזו, תהפוך אותו לאחד מסמליה של העדה האתיופית בארץ. שם נרדף למלחמה בגזענות. נציג שחור, שהלבינו את פניו ברבים, והוא קם ועשה מעשה, קצת למען כבודו העצמי, הרבה למען העדה כולה.

באותו ערב קיצי, מחסום היציאה האוטומטי בחניון לא נפתח לגברת דבורה יוסף, עובדת במתחם בית החולים, במחלקת השיקום הגריאטרי. המחסום לא נפתח לה, משום שהחברה בה היא מועסקת, בבית האבות "גלעד", לא הסדירה באותה עת, אולי מחמת תקלה, את התשלום עבור המנוי שלה. משום מה הוא לא חודש, והאוטומט שאמור היה לזהות את רכבה, מנע ממנו את היציאה בחינם.

ככל שהיא מיהרה, היה עליה לשלם 20 שקלים על יום החניה, ולמחרת להביא את הקבלה למקום עבודתה ולבקש החזר עבורה. אלא שהגברת יוסף כעסה. כעסה מאוד. היא נסעה אחורה וקדימה עם רכבה בתקווה שהמצלמה של המחסום תזהה אותו ותשחרר אותה סוף סוף לביתה. זה לא קרה.

גברת יוסף ניגשה אל עמדת הבקרה ומצאה שם את טפרה. מאחר ותקלות עשויות לקרות, הצוות בחדר הבקרה צופה במצלמות השונות הממוקמות בפתחי החניון השונים, וערוך לתת מענה במקרה של תקלה בכרטיס חניה, מחסום שאינו נפתח, כרטיס שנבלע וכדומה. טפרה היה ראש צוות העובדים במקום.

עוד קודם לכן, כבר כשדבורה יוסף הגיעה לפתח המחסום והוא לא נפתח לרכבה, והיא מצאה עצמה תקועה מול המחסום, לחצה על כפתור האינטרקום המצוי בעמדה שליד המחסום, דרכו ניתן לתקשר עם טפרה בחדר הבקרה. מהקשת מספר הרישוי של הרכב, תוך כדי שיחה עימה, עלה כי הרכב אינו מוגדר במערכת כ"מנוי רשום". גב' יוסף סירבה לשלם עבור כרטיס היציאה וביקשה כי טפרה "יפתח לה" את השער חינם אין כסף. בינתיים גם התמקמה מול המחסום וסירבה לזוז מהמקום.

לאחר מכן, למרות הסבריו המפורטים והברורים והממושכים, שאלה אותו הגברת (שבשלב זה לא ראתה עדיין איך הוא נראה), "איפה אתה נמצא? אני אבוא אליך". והיא אכן הגיעה. ועוד איך הגיעה. זועמת, רותחת, לא שולטת בעצמה ובפיה. מזלו של טפרה, שבמקום נכחו מספר אנשים ובהם גם עובד, ששימש בהמשך כעד ראייה. כך החלה דבורה במופע אימים. צעקה כי היא תמרר לטפרה את החיים, תגרום לו שהוא יפוטר ו"לא יעבוד פה יותר", ואז החלה לקרוא לו בקללות, ביטויים מכפישים, דברי בלע ודיבה, שההוצאה לאור נבוכה מהדפסתם: "תפתח לי כי מחר יהיה לך מר" "אתה חרא, זבל, מטומטם, לא כדאי לך להתעסק איתי" "בן זונה, אני עוד אזיין אותך" (נאמר 3 פעמים) וגולת הכותרת: "אתיופי מסריח" (נאמר ארבע פעמים) במקום השתררה מהומה.

_300אתיופי2

לקוחות מזדמנים, אנשים שהיו תקועים מאחורי מכוניתה הנטושה במחסום ובאו לברר את פשר העניין, עובדים אחרים, כולם זכו להיות חלק מהאירוע המביש. כשביקש ממנה טפרה את פרטיה, אחרי שהתעשת, נענה בצעקות: "לא תקבל את הפרטים, לך תזדיין, יא זבל מטומטם. מי אתה? אני פה עובדת 25 שנה, אתה עוד תראה שאני אזיין אותך, חתיכת אתיופי מסריח". מסריח או לא, דומה כי כל שופט היה מריח פה מקרה מובהק של לשון הרע.

כמה שנים קודם לכן, בשנת 2006, געשה המדינה מתביעה שהגישה מלי שלו, סוכנת רכב העובדת בכלמוביל, יבואנית מרצדס, נגד אחד מבעלי רשת בתי הקפה ארומה תל אביב, סהר שפע. בעודו בוחן את כלי הרכב בסוכנות, ולאחר שלא אהב את השירות שנתנה לו, או שמא לא נפנתה אליו בזמן סביר לטעמו, אמר לה "את רואה את צבע העור שלי? אני לבן ואת שחורה, ואני אזיין אותך". ואז הוסיף: "הלבן הזה ילמד אותך לקח, את כתם שחור, אשה שחורה ונחותה… את אפס ואני מרוויח 800 דולר לדקה". תביעת לשון הרע הוגשה על ידה ולאחר דיון קצר בבית המשפט ורמיזה עבה, הביע התנצלות בפניה ומיהר לשלם לה 100,000 שקלים פיצוי, בהמלצת השופטת. דומה כי גם התובעת מלי שלו הרוויחה לפי התעריף של שפע, אם לספור את מספר הדקות שבין הגשת התביעה לבין המועד שבו ההסדר קיבל תוקף של פסק דין. בכך, אגב, מנע פגיעה קשה ברשת "ארומה", אחרי שכבר התארגנו הפגנות נגד מספר חנויות, דובר על מרד צרכנים, וגם אחיו – שהסתכסך עימו בעבר, התפצל ממנו ולקח על עצמו את מיתוג וניהול חברת "ארומה ישראל" (כל סניפי "ארומה" פרט לתל אביב), איים לתבוע אותו בגלל מה שכונה "פרשת כתם שחור" שפגעה בתדמית של כל רשת ארומה. הסועדים לא מבדילים בין המסעדות של שני האחים, והאמירות של סהר איימו על השפע של אחיו.

שנה לאחר מכן, ב-2007, כבר התייחס כבוד השופט יצחק מילנוב מבית משפט השלום בירושלים למקרה של גזענות כלפי אתיופי בשם אבי צגאי, שיש לו דימיון לא מועט למקרה של טפרה. המקרה קרה ב-2005. נהג אוטובוס "אגד" בשם איגנה אבי אבשלום, הגיע למנהרת האוטובוסים שבכניסה לאוניברסיטה העברית בהר-הצופים, עד המחסום המאויש על ידי מאבטחים. אלו אמורים לבדוק את כלי הרכב ואת הולכי הרגל הנכנסים לאוניברסיטה דרך המנהרה. צגאי היה אחד מהם. הוא ביקש מאבשלום לפתוח את דלת האוטובוס כדי שיוכל לעלות לבצע סריקה בטחונית. המשיב לא הסכים לעבור בדיקה וצעק אליו: "מי שם אותך פה, יא אפס; אני לא מכניס כושים כמוך לאוטובוס; התפקיד שלך הוא לפתוח ולסגור את המחסום", ועוד גידופים, שבהם הטיות שונות של המילה "כושי" ו"אפס". הכל לעיני נוסעים רבים. וגם פרטים שלו הוא לא הסכים לתת ל"כושי". "הכינוי "כושי" נחשב בעיני החברה בכללותה ככינוי גנאי וכעלבון, שנועד להטיל דופי באדם בשל צבע עורו הכהה, ולסמנו כ"חריג", וכנחות ביחס לאדם בעל צבע עור בהיר", קבע השופט. "המדובר, למעשה, בביטוי גזעני, שנועד להשפיל ולבזות את התובע, אך ורק בשל השתייכותו לעדה האתיופית ובשל היותו בעל צבע עור כהה, ומשכך הוא נופל בגדר לשון הרע". והוסיף ואמר: "גם אם הדברים נאמרו בעדנא דריתחא, עדיין אין בכך משום הצדקה וכאן המקום להבהיר ולהדגיש באותיות קידוש לבנה: אין כל פסול, פגם או עלבון בהיותו של אדם בעל צבע עור כהה. אלא שלצערנו, בחברה בה אנו חיים כיום, חלק מהציבור רואה בכך משום פחיתות כבוד ואף אות קלון של ממש, ועל כך אין מנוס מהמסקנה כי מדובר בלשון הרע". השופט פסק פיצוי של 15,000 שקלים וכשצגאי ערער, בית המשפט המחוזי (הרכב בראשות כבוד השופט משה רביד) הכפיל את הסכום.

ועל כן, גם במקרה של טפרה, הרי זו אחת מאותן תביעות לשון הרע, שכבר במועד הגשתן, ברור לך שיש בהן יותר מאשר סיפורו האישי הפרטי של התובע. על הדוכן לא עמד רק אדם אחד, כי אם עדה שלמה. עדה מוחלשת, מופלית, מחפשת שיוויון ומקבלת, לא פעם, פגיעה בכבודה. שופט בית משפט השלום בתל אביב, ירון גת, ישב אז באולמות בית אסיה, המנותקים מבניין בית המשפט המרכזי, רחוקים מעין, שקטים מהרגיל, ואשר פעלו אז דווקא בשעות הערב, כ"משמרת ערב שניה". גת שימש בהמשך בבקרים כשופט מעצרים. בערבים, הוא נגע במשפטים אזרחיים. ייצגתי באולמו נתבעים שנדרשו להשיב תשלומים של כמה אלפים בודדים. לפני ואחרי צעדו בסך המתקוטטים הקבועים, בסכסוכים הברורים, תיקים בקנה מידה לא גדול. תיקים באים והולכים. הולכים ובאים. זכרם נמוג עימם. אבל באותו יום באמצע דצמבר 2013, דיון ההוכחות שהחל בחמש אחר הצהריים, הפליג הלאה לשעות הקטנות, והסתיים אחרי עשר בלילה, תוך שהוא מספק כמה רגעים מדהימים ובלתי נשכחים, רווי התכתשויות אישיות לא ברורות עם עורך הדין של הצד השני. בסופם, אחרי שש שעות ובלי זמן הכנה של ממש, התבקשנו לנאום את נאום הסיכומים.

כדרכן של תביעות לשון הרע, הוכנה בחופזה תביעה שכנגד, שאינה אלא תביעת סרק (ואכן נמחקה ביוזמת הנתבעת לבסוף). התביעה שכנגד הינה למעשה "תביעת מראה" של התביעה הראשונה: לפרק הזמן באורך 50 השניות שלקח לגברת יוסף לשלם את דמי החניה בסופו של דבר ולמחסום להיפתח, קראו בתביעה הנגדית "כליאת שווא". לעובדה שהכרטיס לא עבד, קראו "הפרת חוזה" – הגם שלטפרה, שהיה רק עובד במקום, ודאי לא היה "חוזה" עם דבורה יוסף. ובכלל, לפתע נוספה עילת "תקיפה" באמצעות מטאטא. אבל השיא של הערב היה ברגע העדות של הנתבעת, וכשענתה לחקירתה. אחרי שהודתה שהכרטיס שלה לא היה בתוקף, הסבירה שציפתה שטפרה "יפעיל שיקול דעת" ויאפשר לה לצאת ללא תשלום, ותירצה את להיטותה בכך שמיהרה הבייתה אל בנה (תוך שהיא מפרטת שלא לצורך אודות מצבו הבריאותי) בדברים הבאים: "קודם כל מה שאמרתי, אמרתי אתיופי מסריח, אמרתי את זה בתוך האוטו שלי, לא מתוך גזענות. אני לא אדם גזעני, אני עובדת עם ערבים, עם אתיופים, ועכשיו עם סודנים. הדברים נאמרו מתוך סערת רגשות". ולא ראית בזה אמירה גזענית? "אני לא חושבת שאתיופי מסריח זה גזעני. מיליון פעם שמעתי שאומרים לי מרוקאית סכין. ואני מרוקאית". וזה לא העליב אותך שאמרו לך דברים כאלה? "לא". אז אמרת שאת אוהבת את העדה האתיופית? "כן אוהבת, לא אוהבת, זה עניין אישי שלי. אמרתי שאני עובדת איתם". יש בעיה שהם מסריחים? "אמרתי שהוא מסריח לא בגלל ריח כמו שאתה אומר. כי יצא ככה שאמרתי אתיופי מסריח. זה לא משהו גזעני. אין לי בעיה עם אתיופים. יש לי שכנים אתיופים ואין לי בעיה איתם".

מבחינתי, כחוקר בישיבת ההוכחות, נועד הדיאלוג הזה בעיקר כדי שהנתבעת תחזור ותודה, כפי שעשתה, שאכן אמרה את הדברים. השופט היה המום. גם בא כוחה. היה ברור, בשלב זה, שהיא הפסידה את התביעה. השופט ודאי הבין כי לא יכלה לומר את הדברים ברכב, בשעה שאז עוד לא ראתה את התובע. וכמי שאינה מודעת כלל למצבה אף הוסיפה "אני אישית לא יודעת איך אפשר לתבוע על דבר כזה שבעים אלף שקל. מה עשיתי לך? עשיתי לך נזק?", ואז גם "אין לי בעיה להתנצל אבל אני לא חושבת שאני צריכה להתנצל". היא באת לא התנצלה. "עבד כי ימלוך" קרא בא כוחה של הנתבעת לתובע בסיכומיו. ובחקירה החוזרת הדגיש שוב עורך דינה למה לא הייתה צריכה להתנצל והיא ענתה שאכן לא הייתה צריכה לעשות זאת. בכך גם מנעה מעצמה את הזכות ליהנות מהקלות של הפחתת סכום הפיצוי, שכן החוק קובע כי התנצלות כנה יכולה להוות עילה להקטנת הפיצוי. הייתי אסיר תודה לבא כוחה על השאלה ועל התשובה.

כבוד השופט ירון גת שמע את הדברים. בפסק דינו הגיע עד מאמרו של אמיל זולא, "אני מאשים", שנכתב כנגד הרשעתו הלא מוצדקת של אלפרד דרייפוס רק בשל היותו יהודי, בשנת 1898. הוא ציטט משם את הביטוי "היהודי המלוכלך" המוזכר שם, שכן זה הזכיר לשופט אסוציאטיבית את "האתיופי המסריח". קרוב ל-42,000 שקלים קיבל טפרה לבסוף. היה זה יום שחור לנתבעת. וגם יום חג לשיוויון בארץ. יום מעניין למחוקק לענות בו – החוק שנחקק ב-1965, 20 שנה לפני עלייתם לארץ של יהודי אתיופיה ב"מבצע משה", החוק שבכלל העיתונאים חששו ממנו, חרג לפתע מעולמם של חברי ועד בית מסוכסכים, תביעות של טוקבקים אלמוניים ותביעות נגד עיתונים, ויצא לתקן קצת זכויות חוקתיות, ברוח מגילת העצמאות.

החוק עבד שעות נוספות. יצאנו מהאולם ב-23:00 בלילה עם ריח משכר של ניצחון. בבוקר כבר התעוררנו עם ריח חזק של "רוסיה מסריחה", "ערבי מסריח" ועוד "מסריחים" למיניהם, שפסק הדין שלנו נתן להם רוח גבית להגיש תביעות ברוח דומה. וקובי חזר לחניון, לבקרה. חזר לחייו הצנועים כמו לפני התביעה.

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן