אין יותר התנצלויות במשפטי דיבה

קבלו את התנצלותי: אין יותר התנצלויות במשפטי דיבה.

התנצלות יכול התובע לקבל מהנתבע בתביעת דיבה רק בהליך גישור, שכן בית המשפט המחוזי קבע בהלכה מנחה שהוא אינו מוסמך להכריח נתבע "להתנצל". החוק מדבר על פרסום תיקון, פרסום הכחשה או הבהרה אך התנצלות צריכה "לבוא מהלב". הערעור לעליון, שיכול היה לקבוע זאת כהלכה מחייבת, הסתיים ב…גישור

המגשר גבריאלי הוא אחד המצליחים, המשגשגים והיקרים, בכל הנוגע בדיבה ובזכויות יוצרים. גופי התקשורת מרבים ללכת להתגשר אצלו, בעיקר משום שאצלו – גומרים תיקים. זה לוקח זמן רב עד שנקבע מועד לישיבת הגישור, עקב העומס במשרד, אבל כשהיא כבר נערכת – התוצאות בדרך כלל טובות.

על כן הצטערתי לגלות כי הערעור שהתנהל בבית המשפט העליון בנוגע לפסיקת כבוד השופטת שבח בבית המשפט המחוזי בת"א בפרשת יו"ר אירגון המורים, רן ארז, נגד תחקירן "ישראל היום", מרדכי גילת (ת"א 32235-03-10), התקיים אצלו, וכצפוי – נגמר בפשרה עלומה כלשהי. גבריאלי סירב למסור פרטים מתוך הגישור, כמו כל מגשר טוב, אך בביקורי אצלו הבנתי כי העניין הוכרע ונגמר.

בדרך זו נמנע מבית המשפט העליון לקבוע הלכה קובעת בנוגע לזכות וסמכות בית המשפט להורות לנתבע שנמצא מפיץ דיבה כנגד תובע, לפרסם התנצלות בגין הפגיעה בו. הרעיון העומד מאחורי פסיקת השופטת שבח הוא כי אי אפשר להכריח אדם להתנצל (התנצלות אמורה להגיע מעומק הלב, ובאותה מידה אי אפשר להכריח אדם לאהוב, לשנוא, לקנא או להוקיר אדם אחר). הערעור על החלטתה לעליון אמור היה להוביל לפסיקת "החלטה מנחה" כזו או אחרת.

כבר במקור, חוק איסור לשון הרע אינו כולל בתוכו את סעד ה"התנצלות", ובמקום התנצלות הוא מציע "פרסום תיקון או הכחשה", שזה כמעט אותו דבר כמו התנצלות, רק בלי הרגש הנלווה להתנצלות "מעומק הלב". כלומר – סתם תיקון או הבהרה.

בשנים האחרונות, כשעורכי דין ביקשו בכתב התביעה שהגישו כי בנוסף לפיצוי הכספי, יזכה התובע גם ב"התנצלות", היו עורכי דין שייצגו נתבעים שהפעילו להטוט משפטי נוסף: הם טענו כי "התנצלות" היא דרישה (או צו) שלא ניתן לכמת אותו כספית ועל כן מקומו בבית המשפט המחוזי ומאחר ותביעת לשון הרע מוגשת בדרך כלל בבית משפט השלום (כנובע מהסכום הנתבע), הרי שעל התובע לבקש "פיצול סעדים" ולהגיש שתי תביעות נפרדות – אחת לפיצוי עבור הדיבה בבית משפט השלום והשנייה – צו ל"התנצלות" בבית המשפט המחוזי. היענות לדרישה זו (שהיו מספר שופטים שמצאו אותה נכונה מבחינה משפטית-פרוצדוראלית) גררה פסיקת הוצאות וסיבוך של תיק פשוט. מי שביקש "התנצלות" בביהמ"ש השלום – חטף הוצאות כי לא פיצל אותה לשתי תביעות (שלום ומחוזי) ואם העביר את דרישתו למחוזי בעקבות זאת – נטען נגדו כי לא דרש מלכתחילה "פיצול סעדים". ושוב – נפסקו נגדו הוצאות.

ואולם, בפרשת רן ארז נגד "ישראל היום", נטען כי בכלל לא ניתן לדרוש "התנצלות" מאחר והתנצלות צריכה לבוא מהלב. השופטת שבח (הזכורה לכם ודאי בתור הקול המקל יותר בעונשו של הנשיא קצב, בהרכב שהרשיע אותו בבית המשפט המחוזי) כתבה כי "המשפט אינו אמור לעודד צבעות או הצהרות סרק שאין מאחוריהן דבר אמיתי".

היא כותבת כי בית המשפט גם לא אמור לעודד פרסום של אמירות מפי אדם "שפיו וליבו אינם שווים". יכול להיות שהנתבע ממשיך לחשוב את מחשבותיו בליבו אבל לפחות אחרי פסק הדין הוא מפסיק "לתת להם פומבי". במקום התנצלות – חטפו אנשי אירגון המורים הוצאות בגובה 23,000 שקלים.

סוף דבר: בהיעדר הכרעה בבית המשפט העליון, נותרנו עם פסיקה מנחה של בית המשפט המחוזי אך לא עם פסיקה מנחה של בית המשפט העליון. כמה אירוני: בשל העברת ההליך מבית המשפט העליון אל המגשר, נותרנו בהיעדר אפשרות לקבל התנצלות בהליך משפטי, מה שהופך את… הליך הגישור עצמו, למקום היחיד שבו אפשר לסיים את התיק עם התנצלות כחלק מפסק הדין הסופי (בהסכמת שני הצדדים). כלומר – להליך הגישור נולד עוד יתרון ייחודי שמבדל אותו מההליך המשפטי. וכל זאת – בזכות העברת התיק לגישור.

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן