אונסים את העובדות

פרשת "בני הטובים" באיה נאפה אשר נמצאת בכותרות בשבועיים האחרונים משאירה בפה טעם מר. מחד, הנערים הואשמו בתלונה שבדתה אותה נערה בריטית. תלונת שקר אשר יש הטוענים שנדיר שמתרחשת, אולי ורק אולי בשוליים. מאידך, קשה שלא לחוש סלידה ממעשיהם של הללו בקפריסין – מעצם המעשה ומעצם העובדה שצילמו אותו ללא הסכמתה של אותה צעירה, שרצתה לנקום בהם על עצם הצילום וההשפלה, עד כי התלוננה עליהם, תלונת שווא כאמור, כי אנסו אותה.
בארץ צילום והפצה של סרטון כזה אסור על פי חוק. בקפריסין לא קיים כזה איסור.
גם אם הצעירה הבריטית אינה מצטיירת כחסודה במיוחד, הרי שגם היא אינה רוצה סרטוני מין שלה המתרוצצים ברשת. כאקט נקמה, הגישה תלונת שווא על אונס אכזרי כנגד 12 הנערים. אונס שכאמור לא היה ולא נברא.
הנערים הישראלים, כידוע, נעצרו על ידי השלטונות בקפריסין. ובמדיות החברתיות, כמו גם בתקשורת בישראל – נשפטו והורשעו.

בעבר הדברים נראו אחרת. המשטרה כמו גם הפרקליטות ובתי המשפט לא האמינו לנערות ולנשים אשר התלוננו על אלימות פיזית, הטרדות או אונס. נשים שכבר בחרו להתלונן במשטרה, ביטלו חיש קל את התלונה, כאשר הבינו שגרמו למעצר של המפרנס הראשי בבית, או בעקבות "המלצה" שלו.

או אז, כרמלה בוחבוט הפכה את היוצרות. בוחבוט, אשר סבלה מהתעללות מתמשכת מצד בעלה, ירתה בו. כדי להעביר מסר חד משמעי, היא הואשמה בהריגה ולא ברצח, והפרקליטות ולצידה המשטרה ובתי המשפט, הפגינו את מורת רוחם מגברים מתעללים והחמירו איתם. בנוסף, הגדילה לעשות הפרקליטות וקבעה הוראה מפורשת המונעת הגשה של כתב אישום נגד נשים שהתלונה שהגישו הופרכה.
ואז, שוב, התהפכו היוצרות.

נוצרו מצבים בהם היו נשים שבחרו, או שהונחו על ידי עורכי דין, להגיש תלונות שווא כנגד גברים, כדי להשיג יתרון על בן הזוג – אם בחלוקת הרכוש, אם בהסכמי משמורת ואם לצורכי נקמה והפעלת לחץ על אותם גברים.
כעת הגברים הם אלו שנתפסו כלא אמינים בעיני המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. אלו שזעקו כנגד תופעת תלונות השווא ההולכת ומתפתחת בשוליים, הושתקו בזלזול. נשים שנתפסו כמתלוננות שווא, לא הואשמו כמתלוננות שווא, מתוקף הוראת הפרקליטות הוותיקה.

פרשת אורי דניאל שינתה את התמונה. ארבע נשים, חברות כת, הגישו תלונת שווא, באופן מתואם, על אונס נגד עו"ד אורי דניאל, אשר הוכיח בדרך לא דרך כי העלילו עליו עלילת שווא. בית המשפט העליון קבע כי יפוצה בכמה מאות אלפי שקלים, ופסק כי תופעת תלונות השווא קיימת גם קיימת, מנצלת את נטיית המערכת לטובת המתלוננות, וגוררת את הצדדים למלחמת "מילה כנגד מילה". במלחמה זו קשה לצד שכנגדו הוגשה התלונה להוכיח את חפותו, בשל הטיית המערכת, בשל העובדה שהתלונה קצת מבולבלת, שיש בה סתירות או שחלף זמן מאז קרה האירוע המדובר.

בעשור האחרון ייצגתי גברים שתבעו נשים שהגישו נגדם תלונות שווא. את התביעות בגין תלונות שווא מגישים כתביעת לשון הרע או כתביעת "נגישה" (תביעה על התעללות ופתיחת תיק שווא). תביעות אלו אינן פשוטות להוכחה. כבוד השופט יורם שקד בבית המשפט למשפחה בתל אביב פסק לטובתו של אחד הגברים, אשר בעקבות הפסיקה, זכה במה עשרות אלפי שקלים. הזכייה בתיק התאפשרה הודות לכך שהתובע צילם את האירוע האמור באמצעות מצלמה נסתרת בתוך שעון היד שלו, בסרטון צולמה המתלוננת כאשר היא מאיימת עליו בתלונת שווא על תקיפה אם לא יקום וירחץ את הילדה. עם סירובו, אכן התלוננה עליו על תקיפה שכמובן לא הייתה ולא נבראה. אם האירוע לא היה מצולם, כנראה שהיה לו קשה מאוד להוכיח כי הדם שניגר מפציעה שגרמה לעצמה מול עיניו, לא נגרמה על ידו.
באירוע אחר שליוויתי, בו לא היה תיעוד מצולם, לא היה ניתן לשכנע את בית המשפט שאין בתלונת המתלוננת דבר.

במקרה אחר בו ייצגתי תובע, אשר נדון בפני כבוד השופט אבי שליו בבית משפט השלום בת"א, תבענו אישה שהגישה תלונת שווא בגין אונס שלא ארע מעולם, והומצא רק כדי שלא "תיתפס" כבוגדת על ידי החבר שלה שגילה כי שכבה עם התובע. כך הבגידה הפכה לאונס, שלא ארע. איתרע מזלו של "הנאשם" והוא שמר התכתבות הדדית עם המאשימה, בה היא מזמינה אותו ל"אירוע" חוזר. גם בתביעה הזו זכה התובע לפיצוי כספי נאה. עם זאת, לא היה פשוט לשכנע את בית המשפט להאשים את המתלוננת בתלונת שווא במסגרת פסק הדין. בית המשפט העדיף פשרה ופסק פיצוי ללא הנמקה.

ברבות השנים קיבלתי פניות מגברים רבים הטוענים להיותם קורבנות של תלונות בדויות. חלקם זומנו לחקירה או "זכו" לצו הרחקה, אך היו קושי להוכיח כי תלונת השווא הוגשה בחוסר תום לב ובמרמה. חלקם גם הואשמו בזוטות, אשר בלאו הכי לא היו מבשילות לכדי תביעה.

במקביל, תחושתי הייתה כזו של דון קישוט הנלחם בתחנות רוח, שכן ככל שטענתי שקיימת תופעה הולכת וגדלה של תלונות בדויות, הרי שנהדפתי על ידי מגיבות, במרבית המקרים עיתונאיות או עורכות דין, בטענה שהתופעה, אם קיימת, בטלה בשישים. תגובות שהועצמו עוד יותר עם עלייתה של תנועת ה – Me Too.

לנוכח המשפט הציבורי שנערך בבית המשפט של הרשתות החברתיות לנערים הצעירים שהתהוללו בקפריסין, ייתכן כי צריך היה לתת במה לקמפיין נגדי של "וואללה גם אני" לנפגעי (ונפגעות) תלונות בדויות. כולנו האמנו לבריטית באיה נאפה. כעסנו. התביישנו בנערים הישראלים. וגם – הופתענו לגלות שגם מתלוננות באונס ממציאות לעיתים. כמובן שאין להשליך מכאן על תלונות אחרות, אך אם המתלוננת התלוננה לשווא וגרמה ל-12 ישראלים "לבלות" ימים ארוכים במעצר, לשכור עורכי דין ולפגיעה בשמם הטוב קבל עם ועדה, הרי שעל כולנו לשאול את עצמנו שאלות נוקבות, שכן כולנו כבר הרשענו את הצעירים. ומי שחלילה העז לפקפק בדבריה של המתלוננת, הרי שהיה עליו להסתתר ממטר התגובות הזועמות שהיו נוחתות עליו.

וזהו גם שיעור חשוב עבור כולנו – לזכור את המושג "חזקת החפות", אשר נדמה שאיבד מתוכנו. לא כל מי שנראה אשם – אשם, כי אחרת מדוע נעצר? והנה, חזקת החפות מעמידה מול כולנו מראה מפכחת, שכן לפעמים יש פשוט…חפות.

וכן, בסופו של יום, נראה כי אכן קיימת תופעה של תלונות שקריות. ויש להוקיע אותה, שכן היא מזיקה גם לגברים הסובלים מהתלונות השקריות, גם לקורבנות המגישות תלונות אמת וגם מייצרות בזבוז משאבי זמן וכסף של המשטרה, הפרקליטות ומערכת בתי המשפט.

 

 

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן