עתירות מינהליות ובג"צ

משרדנו מתמחה, באופן טבעי, בהגשת עתירות מינהליות נגד גופים ציבוריים, כעיריות, תאגידים עירוניים, משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר, משרדי ממשלה וגופים דומים. כתבנו "באופן טבעי", משום שלעו"ד רון לוינטל, העומד בראש המשרד, ניסיון אישי – על בשרו – בפעילות אופוזיציונית כנגד גופים אלה, בהיותו חבר מועצת העיר תל אביב-יפו, הפועל – כמו העירייה בה הוא חבר – מכורח פקודת העיריות. לא פעם הוא מגיש עתירות נגד ראש העיר ונגד העירייה בשל מעשים לא חוקיים או בלתי סבירים של העירייה, לדעתו.
 
משרדנו הגיש עתירה נגד אי מינוי אישה למועצה הדתית של העירייה. העירייה נאלצה להכניסה למועצה.
 
לאחרונה הגשנו בג"צ נגד מינויו של אדם לתפקיד מנהל תחנת מכבי האש בלא שעמד בקריטריונים המתאימים כאשר "הבריז" מהקורס שאמור היה להכשירו לתפקיד.
 
המשרד הגיש עתירה נגד ראש עירייה אחרת שסירב למסור לחבר מועצה מסמכים עירוניים המגיעים לו על פי חוק ובית המשפט קבע כי ראש העיר יהיה חייב להעבירם. המצער הוא שגם לאחר הפסיקה המשיך ראש העיר לא לספק מסמכים לאותו חבר מועצה ועל כן הגשנו באותו נושא עתירה שנייה.
 
הוגש בג"צ נגד עירייה שמקיימת עם תושביה החייבים בארנונה – עסקאות "בארטר", כלומר – קיזוז חובות תמורת ציוד מהחנות של בעל החוב. עניין זה תלוי ועומד.
 
לאחרונה הגשנו גם בג"צ נגד נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, בדרישה כי ישיב את המשכורות שקיבל בעת שהיה "נבצר". אם לא בא לעבודה מיוזמתו, חמישה חודשים וחצי, וכל זאת משום שהואשם בעבירות מין וביקש להתכונן למשפט, אמרנו, למה יקבל משכורת מאיתנו, האזרחים?
 
עתירות נגד משטרת ישראל גם הן כורח המציאות למשרד העוסק במחיקת רישום פלילי של האזרחים ונקלע לא פעם לסיטואציה שבה המשטרה מסרבת, ללא נימוק, למחוק רישום כזה. נניח שהיה ראוי להעביר רישום משטרתי ממצב של "חוסר עניין לציבור" למצב של "חוסר אשמה" (מה שמבטיח את מחיקת הרישום מהגיליון) אך המשטרה מסרבת לעשות כן ובלי נימוק, מה נותר לעשות זולת פנייה לבג"צ?
 
ומה קורה כשהמשטרה מחרימה למישהו אקדח או מתנגדת להוצאת רישיון אקדח ומסרבת לנמק לו למה? רק בבג"צ נכריח את המשטרה לתת הסבר קצת יותר טוב מ"ככה".
 
אנו מבלים גם באולם בית המשפט המיוחד בכלא מעשיהו, שם נדונות עתירות אסירים נגד התנהלות השב"ס, גם כן סוג של עתירות מינהליות. נכון, אלה אנשים שחטאו ופשעו והם מצאו עצמם מאחורי סורג ובריח, ועדיין, יש להם זכויות ולפעמים אלו נלקחות מהם ללא צידוק. השב"ס יכול, מסיבות פנימיות ולא פעם בשרירות לב וברשעות, להפלות בין אסירים ואת חלקם לא לשחרר לחופשה. למה? תלוי מי שואל. כשהאסיר שואל למה, עונים לו – כי ככה. אך כשבית משפט מינהלי שואל, בעת דיון בעתירת האסיר שלנו, התשובה חייבת להיות הרבה יותר מנומקת.
 
בג"צ או עתירה מינהלית? ומהו בג"צ קטן?
 
משרדנו עסק בהגשת מספר רב של עתירות מינהליות (הנקראות בסלנג של עורכי הדין – "בג"צ קטן") ובהן עתירות נגד עיריות, עתירות אסירים נגד השב"ס, עתירות אזרחים נגד משטרת ישראל, עתירות נגד משרד החינוך וכן נגד שרים שונים. כאמור, אפילו נגד נשיא המדינה. אלה סוגים מיוחדים של דיונים שאין בהם הליכים ארוכים של הוכחות, הבאת עדים, הגשת תצהירים. בדרך כלל מדובר בהליך קצר וענייני: דיון אחד או שניים.
 
זה לא מתנהל כמו משפט רגיל. לא רק משום שזה הליך קצר. כאן לא מביאים אנשים ומעלים אותם לדוכן, אין יותר מדי דיבורים מצד הצדדים, לא חוקרים את האנשים בחקירות נגדיות. מעלים סוגיה ציבורית, מקיימים דיון קצר ומקבלים החלטות.
 
אכן, עתירות מינהליות הן עתירות המזכירות הליך של בג"צ ולמעשה הינן "חדשות בשטח". בתי המשפט המחוזיים הפכו להיות "בתי משפט מינהליים" רק בעשור האחרון, וזאת כדי להוריד עומס רב שהיה מונח על כתפי בג"צ, שבו עדיין מוגשות עתירות מינהליות רבות כנגד שרי ממשלה, החלטות ממשלה וכנסת, החלטות המשטרה ולפעמים גם נגד עיריות. בג"צ יש רק אחד – בירושלים (בית המשפט העליון הופך להיות "בית המשפט הגבוה לצדק" כאשר מוגשת עתירה כזאת). עתירות מינהליות נידונות בכל ששת בתי המשפט המחוזיים בארץ (שהופכים לצורך הדיון להיקרא "בתי משפט מינהליים" או בשפת הסלנג – "בג"צ קטן").
 
בדרך כלל בית המשפט המחוזי עוסק בעיקר בעתירות נגד עיריות. נגד החלטות של מועצת העיר. נגד החלטות רעות של מועצת העיר או ראש העיר. הבג"צ עוסק בעתירות נגד הממשלה, נגד חוקי הכנסת, נגד ובעד יציאה למלחמה, אישור גדר ההפרדה, כן או לא לאשר את ההתנתקות וכיוצא באלה החלטות הרות גורל במישור הלאומי.
 
מה בודקים שם בעצם?
 
בבתי משפט מינהליים שואלים שאלות כמו – האם ההחלטה שהוחלטה הייתה "סבירה"? האם סביר לתת לחבר טוב סכומי כסף גבוהים או עבודה נחשקת בעירייה ללא מכרז? האם ההחלטה נעשתה באופן "מידתי"? כלומר – האם הגיוני לסגור את חוף הים בשביל אירוע פרטי ולמנוע מכל שאר האזרחים לבלות בו למשך אותו ערב או אחר צהריים? האם ההחלטה התקבלה בהליך של "שקיפות"? כלומר – כתבו פרוטוקול? הזמינו את כל המשתתפים? הסבירו מה הקריטריונים לפני שהחליטו מי ניצח במכרז או קודם החליטו מי ינצח במכרז ואז התאימו את הקריטריונים בדיעבד כדי שיתאימו למי שנבחר?
 
כמו שאנחנו מכירים עיריות, למרבה הצער, לא פעם כדאי לשאול את השאלות האלה ולא פעם "התשובה בגוף השאלה". לא פעם יש שם התנהלות לא ראויה. לפעמים הילד שלכם לא בגן מסוים וזה לא רק בגלל שאין מקום שם אלא בגלל שהיה חשוב למישהו לשים מישהו אחר שם. לפעמים סוגרים לכם כביש או רחוב בלי ששמעו אתכם אפילו. דעתכם לא הייתה חשובה. בשביל זה יש בית משפט מינהלי.
 
זה המקום היחיד שבו ראש העיר או שר הפנים או מפקד המחוז צריכים להסביר – למה. הם צריכים, שומו שמיים, לנמק. הם צריכים לעשות דבר שהם מאוד לא אוהבים לעשות – להביא חומרים, לחשוף החלטות, להראות איך קיבלו את ההחלטות ומי קיבל אותן, להציג את השיקולים שהנחו אותם (אם היו כאלה), לא פעם לנסות "לשכתב" מחדש את ההחלטות כדי "לנמק" מה שהוחלט בלי כל נימוק שהוא.
 
הן צריכות לספק מידע לאזרח שהתייאש מלנסות לקבל אותו דרך "חוק חופש המידע". להציג מסמכים שחשבת שלעולם לא יראו לך, אפילו שהחוק מחייב. הן צריכות להראות איך, לעזאזל, קיבלו החלטה כל כך תמוהה לעשות משהו שאין אפשרות להסביר אותו. הן צריכות לתת הסברים. וזה לא קל, במיוחד כשאין הסברים.
 
השאלה הכי חשובה היא – "איפה כתוב שמותר לכם?"
 
בעיקרון, גוף ציבורי כמו משטרה או שב"ס או עירייה אינו רשאי לפעול איך שהוא רוצה אלא רק על פי חוק. במילים אחרות: רק אם כתוב לו ש"מותר" לו לעשות משהו, הוא יכול לעשות את זה (בשפת המשפטנים אנו קוראים לזה – "עיקרון חוקיות המינהל". הנה למדתם עוד ביטוי שעורכי דין מנפנפים בו). זה, אגב, מצב הפוך מזה של האנשים הפרטיים: על פי חוק העונשין, מותר לאנשים לעשות הכל, כל עוד לא כתוב שזה "אסור".
 
לדוגמא, לפעמים תופסים אדם ברחוב עם סם חדש, אך לא יכולים לעצור אותו או להגיש נגדו כתב אישום, כי מדובר בסם כל כך חדש שעוד לא הספיקו להכניס אותו לרשימה של הסמים המסוכנים (בפקודת הסמים המסוכנים). או שמישהו מביא לארץ כלי תחבורה חדש, סגווי או קלנועית, שעדיין לא כתוב בחוק שצריך לעשות לו טסט כל שנה או ביטוח. אז נוסעים בלי, עד שהמחוקק יתעורר ויכניס את כלי התחבורה החדש לחוק. בתחילת 2007 בוטלו בסיטונות ביום אחד עשרות כתבי אישום נגד נהגים שנתפסו שיכורים כי הוכח בבית המשפט שהמכשיר הזה שנושפים בו (ה"ינשוף" שהפיל לא מעט מלקוחות המשרד שלנו) לא אושר בהליך טכני בוועדה המתאימה בכנסת. לאור הפאשלה הזאת, המכשיר אושר בהליך מזורז ומיידי כדי שלא יבוטלו למחרת עוד דו"חות. זה העיקרון: כל עוד לא במפורש כתוב שאסור – אז מותר.
 
העיריות והמשטרות לא יכולות לעשות כל מיני דברים, כמו לקבוע כפל קנס או אגרה חדשה, רק משום שלא כתוב בשום מקום ש"אסור". להיפך – הן צריכות להראות לנו איפה בדיוק כתוב להן, במפורש, ש"מותר". הרבה עיריות, לדוגמא, עושות – באופן מעשי – ממש מה שבא להן או לראש העיר שלהן לעשות, חוגגות בגביית הקנסות, שולחות הודעה על כפל קנס בלי להוכיח ששלחו לנו מלכתחילה את הקנס המקורי, ועד שלא קם "משוגע לדבר" שבודק אותן ושואל בנידנוד, איפה בדיוק כתוב שמותר להן לגבות קנס על חנייה על מדרכות, או באיזה מקום היה כתוב שמותר היה בשנה מסוימת להעלות את הארנונה, אז הן עושות וגובות וקובעות. במילים אחרות, חלקן עובדות בשיטת "מצליח". מנסות משהו, ואם אף אחד לא מתעורר, זה מצליח.
 
כשמישהו מגלה שאחד הגופים פועל בשיטת "מצליח" וללא כל המילים המינהליות (בלי מידתיות, בלי סבירות, באמצעות אפליה, ללא שקיפות, בחוסר תום לב ובניגוד להבטחה שלטונית, ללא הסמכה מפורשת בחוק או באופן לא חוקי, החלטה שרירותית בלי שניתן לאזרח נימוק או בלי שנערך לו הליך שימוע), נולדת עתירה מינהלית לעולם או מוגשת עתירה לבג"צ.
 
מה התנאים להגשת עתירה מינהלית או בג"צ?
 
תנאי ראשוני לעתירה מינהלית או בג"צ היא שיש עותר. שיש אדם שנפגע מהעניין. כלומר – לא איש שגר בחיפה וקורא בעיתון על כך שבית ספר גבה אגרה לא חוקית מהתלמידים בפתח תקווה, מתרגז ואומר לעצמו "הבטיחו לי חוק לימוד חובה חינם" ורץ להגיש עתירה. ממש לא. צריך להיות הורה לתלמיד מפתח תקווה, תלמיד שלומד באותו בית ספר, שיגיש את העתירה. העותר צריך להיות איש שנפגע בעצמו מהעניין.
 
תנאי שני הוא כמובן – מיצוי ההליכים. במילים אחרות: לא ישר קופצים לבית המשפט. צריך להראות לשופט שקודם כל פנית לבית הספר או לעירייה או למשטרה וניסית להעיר את תשומת ליבם לפעולה הלא מוצדקת שלהם. והנה, למרות הפניות שלך, הם בשלהם. כמובן שאם מעולם לא פנית אל אף אחד וישר רצת לבית המשפט, אתה נראה לא רציני ורודף פרסום בלבד.
 
מצד שני, ישנו התנאי השלישי והוא – היעדר שיהוי. שיהוי זו המתנה לא ברורה, השתהות, שהופכת את התביעה לקשקוש. אומר לעצמו השופט – אם כל כך הפריע לך שעומדים לסגור את בריכת גורדון ושמעת על זה כשזה הוחלט, למה אתה בא לבית המשפט שלוש שנים אחרי זה? איפה היית עד היום? הגיוני לבית המשפט שאדם נפגע יפנה לגוף הציבורי כדי לנסות לפתור את הבעיה תחילה (מיצוי הליכים – כמו שאמרנו) אבל אם העניין לא נפתר תוך זמן קצר, מספר ימים לכל המאוחר, הוא יגיש מיד את העתירה ולא יחכה.
 
בית המשפט אומר לנו בעצם: אל תבואו אליי אחרי כמה חודשים או שנים, כשכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל. תבואו כשזה טרי. תראו לי שאתם רציניים. בית המשפט גם מצפה מהעותר להיות הגון ולבוא אליו "בידיים נקיות".
 
כך באות לעולם הרבה מאוד עתירות מינהליות ובג"צים: נגד תפקוד הנשיא, נגד חוק עזר חריג שעושה עוול, נגד בית ספר המנוהל שלא כראוי, או לאחר שהמשטרה מקשה על האזרח, או מי שמשרד הפנים לא מוכן לתת לו רישיון אקדח בלי נימוק וכיוצא באלה בעיות לרוב.
 
מה יוצא לנו מזה?
 
כסף, כמו שאומרים ההורים, לא רואים מזה.
 
אנו פועלים במישור המינהלי ומגישים עתירות מינהליות ובג"צים. אלה הליכים מסובכים, לפעמים גם יקרים, ובדרך כלל כרוכים במספר תובעים (כמו ועד הורים, קבוצה של תושבים, מספר נפגעים). אך בדרכנו ליצור במדינה הזאת ניקיון ציבורי, מינהל תקין וכמה שפחות שחיתות שלטונית, משרדנו מקדם הגשת עתירות כאלה, למען מדינת ישראל טובה יותר, גופים ציבוריים נקיים יותר והחלטות הוגנות יותר כלפי האזרח הקטן במלחמתו נגד שרירות הלב של המינהל.
 
במילים אחרות: עתירה מינהלית או בג"צ הוא סוג של תביעה ש"לא רואים ממנה כסף". זו לא תביעה שמרוויחים ממנה וכולם מפנטזים מרגע הגשתה על האחוזים שיקבלו. זו בקשה מבית המשפט להכריח גוף גדול ש"הפיל" עלינו החלטה לא סבירה, לחזור בו ולבטל את ההחלטה.
 
התוצאה של עתירה מינהלית או בג"צ היא שמשהו כן או לא נעשה על ידי המשטרה או העירייה או השב"ס או משרד החינוך או הפנים. שמשהו שהם התכוונו לעשות – מתבטל. שמשהו שהם לא התכוונו לעשות (נניח, לא התכוונו לסלול כביש או לא התכוונו לאשר לנו תואר ראשון אחרי שלמדנו בידיעה שנקבל תואר כזה) – כן יעשה. אנו רוצים שבית המשפט יקבע שהחלטה לא הייתה נכונה או שהיה מקום לקבל החלטה שלא נתקבלה ויורה לגוף הזה לתקן את המצב.
 
כסף לא רואים בהליך הזה. אך סיפוק רב ואילוץ הגופים המושחתים לנהוג על פי החוק או להתחשב בכם ובאזרחים אחרים – זה כן. זה הליך שמיועד למי שרוצה לתקן את העולם, ואם לא את כל העולם, לפחות את ראש העיר. ואם גם זה לא, לפחות למנוע מהעירייה או מהמשטרה, לדפוק אותו יותר ממה שמותר להם.
 
בגלל זה אנחנו אוהבים את העתירות האלה. אוהבים לנצח אותן. אין בהן אחוזים נוספים או תמריצים כספיים אך יש בהן סיפוק רב בדרכנו הדון-קישוטית לנסות "לתקן" את המדינה או לפחות את העירייה הקרובה לביתך.

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן