מי יבקר את המבקר?

ביקורת קטלנית בדרך כלל מוגנת בבית המשפט. יוצר סרטו החדש של אסי דיין אמנם מאיים על המבקר אורי קליין בתביעת דיבה, אך מוטב ויקרא את פסק הדין החדש בעניינה של טל גלבוע, האקטיביסטית נגד הרג בעלי החיים. הניחו אותה על שיפוד מסתובב, הפכו אותה לקצב עם נתח בשר, נתנו לבת שלה לחבק עגל, ובית המשפט מצא בכל אלה סאטירה ביקורתית ש"לא חוצה את סף הסיבולת". ככה זה ביקורת

אורי קליין הוא מבקר קולנוע ותיק. במהלך הקריירה שלו יצא לו כבר לבקר כמה וכמה סרטים בהם הופיע השחקן והבמאי אסי דיין. האחרון היה במאי פורה, הרבה לשחק, וקליין כבר ראה אותו לא מעט. דיין, כידוע, נפטר. והנה יצא לאקרנים ממש לאחרונה סרט חדש בכיכובו, שצולם בימים האחרונים שלפני מותו. היו סצינות שהוא לא הספיק להשלים, ועל במאי הסרט הוטלה משימה לא פשוטה: להציל את הסרט, לעמעם את העובדה שדיין ז"ל לא הספיק לצלם את כולו, ולייצר בכל זאת, מהחומר שנותר, את הסרט שלו, "פיניטה לה קומדיה".

כשהסרט ראה אור, כתב עליו קליין ביקורת קטלנית (בעיתון "הארץ"). הוא המליץ והפציר בקוראים שלא לצפות בו. הוא טען שהסרט, כפי שנערך, מבזה את זיכרו של דיין. הבמאי של הסרט, שחר צפניה, מיהר לשלוח מכתב התראה לפני תביעה ואיים לתבוע את המבקר, כשהוא מציג את התזמון של הופעת הביקורת, יום לפני עליית הסרט למסך, כרצון לפגוע בו.

על המתח שבין יוצרים למבקרים אפשר היה לכתוב פה מגילות. אפרים קישון, לפני שנים רבות, המציא פועל המורכב מהשם של המבקר חיים גמזו, שהיה מבקר תיאטרון קטלני. הפועל הוא "לגמוז" הצגה, במובן של "לקטול אותה". גמזו היה גומז ולשיא הגיעו הדברים בביקורת של שורה שכתב על ההצגה "סימו ימות בשש". הביקורת הייתה "מצידי היה יכול למות כבר בחמש".

ואולם בתי המשפט מגנים על ביקורת ועל מבקרים. במקרה של מבקר המסעדות אבי אפרתי, שכתב על מסעדת "כפות תמרים", מסעדה יוקרתית, כי חש שהמלצר שהגיש לו את המנה מסר לו "נאד פולשני לפנים", קבעה השופטת שרה דותן (אז בבית משפט השלום בת"א), כי מבקר יכול להתבטא בדרך כזו, כחלק מהביקורת. מדובר במטאפורות. על כן, אפרתי, שחזר בדיוק משירות מילואים, קרא לחוויה של הביקור במסעדה (שנסגרה בינתיים), "געגועיי ללוף", והסביר כמה הלוף הצבאי עדיף על מה שאכל בה.

מטאפורות הן דרך ביטוי של מבקרים וגם של סאטיריקנים, שגם כתיבתם הסאטירית היא סוג של ביקורת למעשה.

חוויה זו עברה לאחרונה על כוהנת האוכל הטבעוני, והמתנגדת לאכילת בשר, טל גלבוע (גלבוע נ' וייל, ת.א. 55311-03-16). היא זכתה לפרסום רב במסגרת התוכנית "האח הגדול", בה זכתה במקום הראשון. מובן שהמסרים שלה, הקיצוניים לא פעם, זוכים לתגובות קיצוניות מצד מתנגדיה. תביעה שהגישה בגין מספר פרסומים, שהיא ראתה בהם פרסומי דיבה ולשון הרע, נדחתה השבוע, וזאת על רקע הטענה כי מדובר בסאטירה ובביקורת. עמרי וייל העלה לעמוד הפייסבוק "קרניבורים עם חיוך על השפתיים", עמוד שהסביר כי מטרתו "להגחיך טבעונים מטיפים" ולהוות נקודת מפגש לאוכלי בשר, תמונת ראש של גלבוע המורכבת על שני קצבים עם נתח בשר בידם. פרסום מבזה יותר הציג את גלבוע עם פרה מאחוריה וכתב עליה מסר שממנו עולה דימיון בין הולדת ילדיה עם בעלה לבין פרים ופרות המקיימים יחסי מין. וייל גם איתר תמונה של ביתה של גלבוע, יצר מצג כאילו היא מחבקת עגל, והדביק לה את המשפט "עזבי אותי, טבעונית משוגעת. לכי לחבק עצים". בפרסום נוסף רואים אישה עירומה משופדת על שיפוד ומסתובבת במדורה, והגם שמדובר היה שוב בהרכבת פניה של גלבוע על הגרפיקה, התקבלה טענה כי היא מכסה את עיניה ואינה מזוהה.

בכל המקרים האלה, קבע השופט נמרוד אשכול (בית משפט השלום בת"א), כי הדברים "לא חצו את סף הסיבולת". כלומר – את הסיבולת של גלבוע ודאי, אך לא את הסיבולת "הציבורית", כמו זו שאיפשרה לאפרתי להתענג על לוף צבאי כשהוא במסעדה יוקרתית, וכמו שהמבקר קליין מבקש מהצופים לא לצפות בסרט החדש של אסי דיין.

והגם שנדמה לנו כי במקרה של גלבוע בכל זאת נחצו קווים, ובית המשפט היה קצת "קל" עם העניין, נראה כי המקרה של קליין מובהק יותר – למבקר מותר לחשוב כי יצירה אינה ראויה, וההצעה שלו לא ללכת לראות סרט, ספק אם תסתיים בחיובו בתביעה. האם יכול כעת כל אחד שכתב דבר מה שלילי לטעון כי הוא "מבקר" וגם לו מגיעה ההגנה? לא ממש. ביקורת אינה מכילה עובדות אלא נוגעת יותר בהתרשמות מיצירה. מזהים אם מדובר ב"דעה" או "עובדה" בקלות רבה. לקוחות שקיללו את השכנה, וחשבו, בעקבות קריאת הדברים כאן לטעון כי מדובר ב"ביקורת", יצטרכו למצוא משהו קצת יותר רציני כדי להתגונן מפניה….

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן