לכל שאלה תשובה

במהלך השנים האחרונות נשאלנו, לא מעט, שאלות ספציפיות וכלליות, בפורומים משפטיים, בשיחות טלפון למשרד ובפגישות אחד-על-אחד.

אנו מציגים בפניכם חלק מהשאלות והתשובות הנפוצות ביותר בתחום לשון הרע:


לשון הרע/דיבה

האם אפשר להגיש תביעה ייצוגית של לשון הרע?

בתוספת לחוק התובענות הייצוגיות מופיעה רשימת תביעות אותן ניתן להגיש וכן רשימת החוקים והחיקוקים שבגינם ניתן להגיש תביעות ייצוגיות. לשון הרע אינו אחד מהם. למעשה , בחוק איסור לשון הרע עצמו נקבע כי רק אדם או תאגיד שנפגעו באופן ישיר, יכולים לתבוע בשם עצמם ובשם עצמם בלבד, את עלבונם.

האם אפשר לתבוע כנציג אחד של נתבעים רבים (אמרו 'כל היהודים – רעים' ואני יהודי אז נפגעתי)?

לא. רק מי שנפגע ישירות יכול להגיש תביעה אודות הפגיעה האישית בו ולא ניתן לייצג קבוצת אנשים. כאשר קבוצת אנשים נפגעת , מבלי שהזכירו שם של אדם ספציפי , נניח "כל הערבים" או "כל האשכנזים" או "כל הרוסיות", לא יכולה רוסיה אחת או ערבי אחד לתבוע בשם כולם וגם לא בשם עצמם. רק היועץ המשפטי לממשלה יכול לתבוע בשם קבוצה, מה שלא עשה במהלך השנים האחרונות.

המקרה המפורסם האחרון, שעמד למבחן בעניין זה, הוא עניינם של קבוצת חיילי מילואים, שנפגעו  מהצורה שהוצגו  בסרטו של הבמאי מוחמד בכרי, "ג'נין ג'נין", שהיה ברובו הגדול בדיוני, ואף הוצג כסרט תיעודי. הסרט עשה עוול באופן כללי לחיילי צה"ל, אך לא נקב בשם של חייל ספציפי ולכן תביעתם של קבוצת חיילים, אשר שירתו בג'נין, נדחתה.

האם חברה יכולה לתבוע תביעת דיבה כי 'שמה נפגע'? והיא בכלל 'חברה' ולא בן אדם?

חברה, מפלגה, אגודה, עמותה וגופים, שהינם יישות משפטית תאגידית, יכולים לתבוע לשון הרע, אם שם האירגון נפגע או אם שם מנהליו הבכירים המזוהים עימו נפגע. עם זאת, תביעה כזאת עשויה להיתקל בקושי בהוכחת הנזק, שכן, בפסיקה, נהוג בדרך כלל לקבוע כי חברה אינה יכולה לקבל "פיצוי ללא הוכחת נזק", ומשכך צריכה להוכיח את נזקיה באמצעות חשבוניות, קבלות והוכחות שונות, דבר שהינו קשה מאוד, ולעיתים אף בלתי אפשרי, כשבמיוחד קשה לבודד ירידה בהכנסות, לדוגמא, שנגרמה מגורמים שונים שיכלו לגרום לאותה ירידה, ולאו דווקא לשון הרע.

גופים שאינם תאגידים משפטיים, כמו ועדים, קבוצות, חבורות או ועדות ותתי-ועדות, אינם יכולים לתבוע תביעת לשון הרע.

האם עבריין מורשע או אדם שהתפרסם לרעה יכול לתבוע על פגיעה בשמו 'הטוב'?

כל אדם רשאי לתבוע, כמובן, אך השאלה היא האם יוכר העבריין כאדם ששמו הטוב נפגע, אשר ממילא לא היה לו שם טוב עוד קודם לפגיעה שבמרכז התביעה. הטענה כי לאדם אין שם טוב היא טענה מוכרת בתחום לשון הרע וניתן לטעון אותה. לא פעם מופרד שלב החבות (=עצם הקביעה כי הנתבע הוציא לשון הרע) משלב הנזק (=כמה עליו לשלם כפיצוי), ובשלב הנזק ניתן להביא הוכחות לכך שלתובע אין שם טוב.
אין כל ספק שעבריין מורשע או אדם שהתפרסם לרעה אינו יכול באמת לטעון לפגיעה בשמו הטוב והדבר מעוגן בפסיקה עניפה.

האם אפשר להוציא צו מניעה נגד שידור תוכנית או פרסום כתבה שיש בה לשון הרע?

בית המשפט, ברוב מוחלט מהמקרים, לא מוציא צו מניעה ולא עוצר שידור תוכניות כדוגמת "כלבוטק", "יצאת צדיק", "עובדה" תוכניתו של אמנון לוי, ולמעשה כל תוכנית אחרת. הוא לא עוצר כתבה המופיעה בעיתון ולא חוסם שידור טלוויזיוני או פרסום באתר אינטרנט. זאת משום שבית המשפט יעדיף לאפשר את חופש הביטוי, גם במחיר פגיעה בשמו של מישהו, מתוך הנחה שהנפגע יכול תמיד להגיש לאחר מכן תביעת דיבה.
מאחר והבקשות מוגשות תמיד ברגע האחרון, מטבען, שכן התובע מגלה רק ברגע האחרון כי הוא מושא לתחקיר עיתונאי, בית המשפט לא ירצה "לצנזר" או למנוע שידור או פרסום. הבקשות המוגשות, כדי למנוע שידורים, נדחות כמעט תמיד ונפסקות בגינן הוצאות. במקרה בודד ונדיר עוכב שידור למשך שבוע ובכל זאת שודר לבסוף. ביתר המקרים בשנים האחרונות – הבקשות נדחו.
בכל אופן, המבקש להגיש בקשה לצו מניעה, חייב להגישה ללא שיהוי ברגע שנודע לו על הפרסום המתוכנן. לפעמים עיכוב של כמה ימים או שעות חורץ את גורל הבקשה בכלל בלי לדון בה לגופה.

האם אפשר לתבוע לשון הרע אם הושמצת ברמז ולא בשמך המלא (כולם הבינו במי מדובר)?

החוק מאפשר לתבוע בגין "פרסום משתמע", כדי למנוע מצב שבו המשמיץ מתחכם ומפרסם פרסום, שכל קוראיו יודעים למי לייחס אותו, אך השם המפורש לא מופיע בו.

האם לשון הרע הוא עניין יחסי – ובכל קהילה יכול להיות לשון הרע משלה, שבעיני אחרים הוא בכלל לא לשון הרע?

בית המשפט העליון הכיר בכך שפרסום מסוים יכול להיות פוגעני ביותר, בקרב קהילה מסוימת, בעוד הוא נחשב פרסום תמים, בקרב כלל האוכלוסייה. כך לדוגמא, מחמאות מיניות לאישה – אינן בגדר מחמאות בקרב קהל דתי. ולפעמים עצם העובדה שאדם דתי מחזיק במכשיר טלוויזיה בביתו – תחשב לשון הרע בעיני בני קהילתו.
למרות שבית המשפט אמור לבדוק את "מבחן האדם הסביר" ולחשוב מה היה חושב האיש הממוצע על הפרסום, בלי להתייחס לשאלה עד כמה התכוון המפרסם לפגוע ועד כמה באמת נפגע התובע, הרי שלא פעם ייכנס בית המשפט בנעליו של התובע ויחשוב כמו "האדם הסביר", שהינו בן קהילתו הקרובה של התובע. 

מה ההבדל בין קובלנה פלילית של לשון הרע לתביעה אזרחית של לשון הרע?

תובע אזרחי יכול להגיש קובלנה פלילית פרטית, ולא להסתפק בתביעה אזרחית. לא צריך להיות שוטר, תובע משטרתי או פרקליט בשירות המדינה כדי להגיש תביעה כזאת, אלא שתביעה פלילית היא קשה יותר להוכחה ונדרשות, בניהולה, ראיות חזקות יותר, מאשר בתביעה אזרחית. ההליך שונה ומורכב יותר, גם מבחינת עבודתו של עורך הדין.
בנוגע ללשון הרע עצמו –פרסום בתיק אזרחי – די בכך שהגיע לידיעת אדם אחד זולת התובע, הרי שהליך פלילי דורש שני נמענים לפחות. זאת ועוד – פרסום לשון הרע יכול להניב פיצוי בתיק אזרחי, גם אם הפרסום נעשה באקראי, ברגע של רוגז, באופן חד-פעמי או ללא כוונה. לעומת זאת, בהליך הפלילי נדרשת הוכחה לזדון וכוונה לפגוע. על בית המשפט להשתכנע שהמשמיץ התכוון באופן מכוון לפגוע בתובע.
עוד הבדל הוא בתוצאת ההליך: בתביעה אזרחית התוצאה היא פיצוי כספי ובקובלנה פלילית התוצאה יכולה להיות הרשעה, עונש פלילי וקנס לטובת המדינה או לטובת התובע.

האם אפשר לתבוע לשון הרע על תנועה מגונה?

גם תנועה מגונה, פנטומימה, סימון ביד –יכולים להיות לשון הרע. תביעות הוגשו בגין סימני ידיים בוטים ותנועות מגונות. הפיצוי לא היה דרמטי.

האם אפשר לתבוע בשמו של אדם שמת?

בעיקרון אפשר להגיש תביעה כזו, בשמו של אדם שנפטר ואחרי מותו –מושמץ על לא עוול בכפו. אך רק היועץ המשפטי לממשלה יכול לאשר תביעה כזו, בהסכמת בני המשפחה הקרובים. בפועל – זוהי אות מתה בחוק, שכן, היועץ המשפטי לא עשה שימוש באופציה זו מזה שנים.

האם אפשר להמשיך תביעה של אדם שמת, אם נפטר תוך כדי ניהול התביעה?

אם קרה מקרה שבו מגיש התביעה נפטר במהלך בירורה, יכולה משפחתו הקרובה להמשיך את התביעה, אם תודיע בתוך חצי שנה על רצונה להמשיך את התביעה בשמו של התובע המקורי שנפטר. כמובן, שבמידה והתביעה הייתה תלויה בעדותו של התובע שנפטר, יהיו קשיים רבים בהוכחת התביעה.

איפה ניתן להגיש תביעה בגין פרסום משמיץ אינטרנטי?

תביעה ניתן להגיש בכל מקום שבו "פורסם" הפרסום. במקרה שבו הפרסום נעשה באינטרנט – באימייל, בפורום או באתר כלשהו – הרי הוא נעשה "בכל הארץ". בית המשפט העליון קבע כי תביעה כזו אפשר להגיש, לפיכך, בכל בית משפט בישראל, מאילת ועד מסעדה, שברמת הגולן.
ככלל, בתי המשפט לא מרבים "להעביר תביעה" ממקום למקום, במידה ומוגשת בקשה להעברת התביעה. אבל, במקרים מסוימים, בהם ברור כי יהא לכל הצדדים נוח יותר לברר אותה בבית משפט אחר, קרוב יותר, ניתן להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט המוסמך, כדי להעביר את התביעה מבית המשפט שהיה מוסמך לקבלה מלכתחילה, לבית משפט אחר.

האם אפשר לתבוע אתר אינטרנט שנתן במה למשמיץ אנונימי בטוקבק ולהכיר באתר בתור המפרסם האשם בפרסום?

נכון להיום, רוב בתי המשפט פועלים ברוח פסיקה ישראלית, המאמצת חוק אמריקאי, חוק "המילניום הדיגיטלי", שלפיו בעל אתר גדול אינו יכול להיות אחראי בזמן אמת על כל המידע שמעלים אליו גולשים בטוקבקים שונים. לפיכך אומץ "נוהל הודעה והסרה", שלפיו מי שמגלה כי הוא מושמץ באתר, עליו לפנות מיוזמתו אל בעלי האתר או מנהלי הפורום ולבקשם להסיר את הפרסום הפוגעני, וכל עוד הם אכן מסירים את הפרסום הפוגעני בתוך זמן סביר, זמן קצר, הם אינם נושאים באחריות לפרסום.
במידה והם מסרבים להסיר את הפרסום הפוגעני, הרי הם עוולים כלפי התובע בעוולת הרשלנות, ולא רק בעוולת לשון הרע, שכן ידוע להם על הפרסום המשמיץ והם בוחרים להשאיר אותו, וכך הופכים אחראים לו או מסכימים לו.
בבית המשפט המחוזי כבר נאמר במספר מקרים, כי נוהל זה, שאומץ בבתי משפט השלום, אינו באמת מתקיים בישראל, שכן לא חוקק כאן מעולם. כמו כן, נוהל "הודעה והסרה", שאומץ בארץ, אינו מייצג באמת את חוק המילניום הדיגיטלי ועושה לבעלי האתרים בארץ הנחות רבות, כאשר בארה"ב האתרים מחויבים לקיים ניטור של הפרות, גם מיוזמתם, ולא רק להיות פאסיביים ולקבל התראות מאנשים שנפגעו, בלא לנקוף אצבע מיוזמתם..

האם ניתן לדרוש מבעלי אתר אינטרנט שבו הושמצתי או מבית המשפט לגלות לי את זהותו של המשמיץ האנונימי?

במצב המשפטי הנהוג היום בישראל, עד שיחוקק חוק שיסדיר עניין זה, בית המשפט העליון קבע כי לא ניתן לחשוף פרטי גולש אנונימי. האתר שבו הופיע הטוקבק יסיר את הפרסום, קרוב לוודאי, אך לא יספק בידכם את שמו ופרטיו של הכותב האנונימי, מתוך עקרון שמירת הפרטיות והגנה על האינטרנט, כמקום שבו הפרטיות מקודשת. זה טוב לחושפי שחיתויות, החוששים לחשוף סודות בשמם המלא, אך רע מאוד לאנשים המושמצים על ידי כותבים אנונימיים בפראות ובזדון.
בשל היעדר חוק המסדיר את גילוי הגולש האנונימי, ולאור הפסיקה שנקבעה, נוצר למעשה ג'ונגל נטול חוקים, בכל הקשור בפרסומים משמיצים באינטרנט. הנחמה החידה היא בכך שהטוקבקים הפרועים האלה לא זוכים לקרדיט אמין בעיני רוב הקוראים אותם. 

האם בית המשפט, במידה ואזכה בתביעה, יפסוק לטובתי את החזר ההוצאות שהוצאתי בהגשת התביעה?


בית המשפט אינו מתחשב, לרוב, בגובה ההוצאות המדויק שהוצאתם על ההליך המשפטי וקובע בסוף ההליך, לטובת הצד שזכה, סכום "פיקס" של "הוצאות", שהינו סכום סימלי, בדרך כלל, ואין לו כל קשר לסכום האמיתי ששולם על ידכם. במובן זה – אין מדובר בהחזר הוצאות כמובנו המילולי, ולא מגישים חשבוניות וקבלות. בית המשפט קובע, למעשה,  מספר שרירותי של פסיקת הוצאות, שלרוב לא יעלה על 10% לכל היותר, מערך התיק.

האם ניתן לתבוע עובדת סוציאלית שהשמיצה אותי בחוות דעת שהוגשה לבית המשפט, ליחידת הסיוע או לאנשי מקצוע אחרים?

חוק איסור לשון הרע מגן על פרסומים שביצעו אנשי מקצוע שונים, במסגרת עבודתם או כחלק מאחריותם. על פי רוב, יהיה מכתב או חוות דעת של עובדת סוציאלית מסוג המסמכים המוגנים, ויש צורך להוכיח חוסר תום לב קיצוני או כוונה לפגוע במזיד, כדי להצליח בתביעה אודות חוות דעת כזאת, גם אם היא מכעיסה מאוד וגוררת הפרדה מילדים קטינים או הקשחת עמדות בכל הנוגע להסדרי ראייה.

האם אפשר לתבוע אדם שפירסם ברבים – באינטרנט או בעיתון – את פירוט ההליכים המשפטיים המתנהלים בהליך שבו אני מעורב?

כלי התקשורת, ולמעשה כל אדם וכל אתר, רשאים לפרסם קטעים מכתבי טענות (כתב תביעה, כתב הגנה, תצהיר או פסק דין) שהינו חלק מההליך המשפטי. אי אפשר למנוע זאת, אלא אם נקבע חיסיון מיוחד (דלתיים סגורות) להליך מסוים.
אי אפשר לתבוע כלי תקשורת או אתר אינטרנט או אדם פרטי, שהפיץ או העתיק קטעים מתוך מידע, שהינו חלק מהתביעה. לכן מומלץ, למי שמבקש לפרסם את סיפורו ברבים, להמתין עד שהסיפור יופיע כחלק מכתב הטענות המוגש בתיק, ויצוטט מתוכו. 

הושמצתי בכתב תביעה או כתב הגנה או בתצהיר של הצד השני. כשמדובר בשקרים ובדיבה, האם אפשר לתבוע פיצוי הולם?

למרבה הצער, לא ניתן לתבוע אודות פרסום משמיץ שמופיע בכתב טענות משפטי. זה אולי נשמע עקום ומאפשר לאחד הצדדים להשמיץ את האחר ולשקר אודותיו, באופן שגורם נזק ואינו הוגן, אבל זה החוק. המחוקק מעדיף הגזמות ושקרים בכתבי טענות, מאשר פחד של תובעים ונתבעים מלפרט את דבריהם, מתוך חשש שייתבעו על מה שיכתבו. דבר זה מנוצל לרעה, במיוחד בבתי המשפט למשפחה ובבית הדין הרבני, וההשמצות של בני הזוג לשעבר – האחד כנגד השנייה – חורגים מדרישות הטעם הטוב, בלשון המעטה. צר לי. זה מוגן. אי אפשר לתבוע על הדברים שנכתבים שם (וזאת מעבר לעובדה שממילא המסמכים בהליכים אלה חסויים ואיש אינו נחשף אליהם).
ההגנה על הנאמר בכתבי טענות משתרעת גם על מכתבי ההתראה, שכותב העורך דין בשם הלקוח, וכן על מסמכים שמוגשים במסגרת ההליך.
מה שכן, במקרים חריגים, ניתן לדרוש מחיקת טענות מבישות מתוך כתבי הטענות ופסיקת הוצאות בגינן. כמו כן, אפשר לבקש במקרים מסוימים כי ההליך ינוהל בדלתיים סגורות ובחיסיון מלא, וחוק איסור לשון הרע מאפשר מנגנון כזה במסגרת תביעות דיבה, כדי להגן על התובע מפני מצב שבו הוא בא להגן על שמו הטוב בתביעה ומוצא עצמו מושמץ פי כמה במסגרת ההליך עצמו, ושכרו יוצא בהפסדו.

האם אפשר לדרוש מבית המשפט כי יורה לצד השני להתנצל בפניי על הפרסום המשמיץ שפירסם נגדי?

בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לדרוש מאדם "להתנצל", ואם בית המשפט יורה לו להתנצל על דבריו – בית המשפט יקדם צביעות. שכן, התנצלות אמיתית צריכה לבוא מהלב. לכן – לא ניתן לתבוע צו להתנצלות. ממילא המילה "התנצלות" לא מופיעה כלל בחוק, המאפשר לדרוש צו שיורה לפרסם "תיקון" או "הכחשה", וממילא "התנצלות", בהיותה רכיב שאין לו מחיר, אינה מצויה כלל בסמכות בית משפט השלום. בעבר נדרשו תובעים לפצל את התביעה לשתי תביעות – פיצוי כספי בבית משפט השלום ו"התנצלות" בבית משפט המחוזי.
בקיצור – נסתפק בתיקון והכחשה או שנקבל התנצלות מהצד השני במסגרת הליך גישור, שאינו כבול להחלטות בתי המשפט, ובו הצדדים יכולים לסכם ביניהם כל הסדר פשרה שנראה להם. 
בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן