צלמים והזכות המוסרית

ועל הזכות המוסרית של הצילום שמעתם?

 

חוק זכויות היוצרים החדש, שהוא בן כמה שנים בודדות, המשיך את מה שקבע כבר החוק הישן, זה שהיה בתוקף כאן עוד מלפני קום המדינה,
וזה שקבע שלצלם יש שתי זכויות יוצרים על התמונות שצילם.
הראשונה, ידועה בדרך כלל לציבור הצלמים ולציבור המשתמשים. השנייה – קצת פחות מסוקרת.

ישנה זכות היוצרים הידועה, הברורה, הראשונה והבסיסית, והיא זכותו של צלם להרוויח כסף מיצירתו, מהשימוש בה, מהפצתה או מכירתה או הדפסתה ברבים.
זוהי הזכות שרובנו מכירים מצפייה בכל קלטת וידאו שהיינו שוכרים בספריות הווידאו: היא נפתחת באזהרה שאוסרת עלינו להשתמש בסרט, להציגו ברבים בלי לבקש רשות מהבעלים,
להעתיק אותו או חלקים מתוכו וכן הלאה, איסורים לרוב.
כמו הווידאו והסרט, כך גם התמונה הבודדת. אין להעתיק, אין לשכפל, אין לצלם ללא רשות. מסוג האזהרות שאפשר לקרוא גם בעמודי הפתיחה של כל ספר שאנו קונים בחנויות הספרים.

לקבלת ייעוץ משפטי לצלמים שתמונה שלהם פורסמה ללא רשותם או ללא קרדיט

נכון שכולם מכירים את נוסח האזהרה אבל זה לא בהכרח מפריע לאנשים שונים לקחת צילום של צלם מאתר אינטרנט נניח, ובאמצעות פעולת "גזור והדבק" פשוטה,
לעשות בו שימוש באתר אחר, בלי רשות ובלי ייסורי מצפון, זאת בתקווה ש"אף אחד לא יעלה על זה".
בעידן של עולם חסר גבולות, גלובליזציה – כמו שאומרים, לא תמיד כדאי לבנות על זה.
במשרדנו מתנהל כעת משפט נגד בעל מקומון באילת שהכניס לעיתון המקומי תמונה של בחורה שגזר מהפייסבוק העולמי, מעמוד אישי שלה, לטובת כתיבת מדור שאלות על סקס.
לפי המדור, הבחורה נשאלה על חוויותיה והמלצותיה עם גברים ואביזרים וענתה בשלל תשובות מגרות.
יש להניח שהכותב חשב שהמצולמת כלל לא תדע על שירבוב תמונתה באתר האילתי, הן בגירסא מודפסת והן באינטרנט, וחישב לעצמו הסתברות נמוכה
לכך שהיא תדע לאיזו מטרה שימשה תמונתה (בה צילמה את עצמה). רצה הגורל ובעלת המדור היא ישראלית מתל אביב והעיתון עם תמונתה התגלגל אל משפחתה.
לאור הנסיבות ואחרי שקראו את הציטוטים שנכתבו כביכול בשמה, הוחלט לתבוע את הכותב והעורך בתביעת לשון הרע, אך אליה התלוותה כמובן תביעה משפטית ברורה בנוגע לשימוש בתמונה,
כהפרת זכויות יוצרים לכל דבר ועניין.

מעבר לזכות היוצרים הראשונית, ישנה גם הזכות השנייה עליה מגן החוק החדש, היא "הזכות המוסרית", והכוונה בזה היא לזכותו של הצלם לכך שתמונתו לא תעבור שינוי
שיגחיך אותה או יהפוך אותה למשהו שמאוד לא דומה ליצירה המקורית. זאת אומרת: גם כשמישהו משלם על תמונה, כך שהוא קונה את זכות היוצרים שלה מידי הצלם והיא הופכת להיות שלו,
אין הוא רשאי לעוות אותה כך שכשתפורסם התמונה או תוצג על ידו, היא תיראה (לדעתו) ותוצג באופן נורא שיעשה שם רע לצלם או יפגע בדרך שבה הוא ראה את אומנותו.
בעניין זה עדיף להיות צלם מאשר מוסיקאי: האחרון זוכה לשמוע ברדיו גירסאות איומות לשיריו, עליהם הוא מקבל תמלוגים אמנם (אם כתב את השיר), אך זאת בשעה שאיש לא התבקש לשאול את רשותו קודם לכן.
בכך מותר הצלם מן המוסיקאי.

הצילום הוא הרי גם אומנות וגם קניין

בשביל הצלם הוא משמש גם לפרנסה וגם – לא פעם – לדרך ביטוי אומנותית. לפעמים זה רק זה ולפעמים רק השני ולעיתים רבות זה שניהם גם יחד.
כאשר מוזמן צלם לחתונה או נשלח למשימה מטעם מערכת עיתון הוא מייצר תוצרת של תמונות והעיתון או בעלי האירוע – החתן והכלה – רוכשים ממנו את התמונות ואת הזכות לעשות בהן שימוש.
זו פרנסתו של הצלם והוא מוכר את הסחורה אל הקונים, כמו שמוכר הפרחים מוכר אותם לבחור שעצר עם הרכב ביום שישי בדרך לארוחה אצל הורי הכלה המיועדת.

כאן טמון ההבדל. למוכרי פרחים אין זכויות מוסריות על גבעולי הפרחים שלהם ולכן ברגע ששילמתם על הפרחים וקיבלתם אותו ליד, אתם יכולים לשים אותם באגרטל מצד אחד אך גם לקצוץ אותם,
למעוך אותם, לאכול אותם או לדרוך עליהם מצד שני.
רכישת תמונות, כמו נניח תמונה בתערוכת צילומים, אינה מאפשרת לקונה לגזור חלק מהתמונה, לשנות לה את הצבעים, לעוות את הפרשנות שלה באופן שהיא תופיע בהקשר שונה מזה שתוכנן לה על ידי הצלם או לפגוע בשלמותה. הקונה רכש את הקניין בתמונה אך לא את הזכות לשנות את אופייה האומנותי.
הזכות ה"מוסרית" על היצירה היא הזכות לכך שהתמונה לא תעבור עיוות.
זכות זו לא עוברת "אוטומטית" לידי הקונה של התמונה.

אלא שתמונות עוברות עיוותים רבים במהלך תהליכי ההדפסה. לפעמים בלית ברירה, מסיבות של הדפסות, צבע, תאורה או שינוי פורמאט המצריך שינוי בפרופורציות של התמונה.
לפעמים מתוך רצון "לשפץ" את האובייקט המצולם, כאשר לא מעט צלמים מגלים שמלכת היופי או הדוגמנית עברו "ריטוש" אצל איש המחשבים של ההוצאה לאור.
רוצה לומר: ישבו על התמונה, "מחקו" קמטים מפרצופה של מה-שמה, האריכו לה מפה וקיצרו לה משם, סידרו לה קצת פחות שומנים וקצת יותר שרירים.
בכמה אחוזי שינוי מדובר, האם אלה שינויים "מקובלים" ונחוצים או שינויים שמגיעים כדי הונאת הצופים, לכך אין עדיין פתרונות משפטיים.

האם צלם שהפיק תמונה לעיתון, להפקה, לאירוע, ללקוחות שונים או אפילו לברושור או פרויקט מצולם, המגלה שה"ריטוש" שנעשה למצולמים היה קיצוני במיוחד,
רשאי לתבוע אותם בגין פגיעה ב"זכותו המוסרית" על התמונה?
זו השאלה הבאה שבית המשפט יתבקש לענות עליה. התשובה אינה ברורה. וגם אם יוחלט ש"ריטוש" עד גבול מסוים הוא מותר וצודק, נשאלת השאלה איפה נמתח הגבול.
אם היה פער של 50% בין התמונה המקורית לבין התמונה כפי שפורסמה, היו ודאי רואים בזה "פגיעה מוסרית" בתמונה.
זאת בתקווה ששופטי בית המשפט בפניהם אנו מופיעים יבינו את רזי המקצוע דרך חוות דעת מוצלחת של צלם מומחה, עניין לא פשוט כשלעצמו.
כבר הייתה לקוחה אחת, מעצבת שמלות ידועה, שביקשה להימנע מתשלום לצלם אופנה נודע, וזאת בטענה שתמונותיו (בהם השתמשה שנים) היו "כל כך גרועות" ו"לא מקצועיות" עד שהתבקשה לעשות להם "ריטוש", כדי "לתקן" את פגמיהם.
שופט שאינו מכיר את המטרייה, ואין מביאים בפניו עד מומחה, עשוי לחשוב שהטענות צודקות והתמונות היו אכן "פגומות". הפיצוי של הצלם אכן היה נמוך.

לאחרונה כבר נפסק, בפברואר 2009 בבית משפט השלום בת"א, ששימוש בתמונה קלאסית, כמו תמונת הצנחן הבוכה בכותל מבית מדרשו של הצלם דוד רובינגר, בתוך פרסומת עם קשקושים על התמונה,
שילובה בקריקטורה, חיתוך התמונה ועיוותים שונים, הינה פגיעה בזכות המוסרית, כך שמשרד הפרסום זרמון-גולדמן, עיתון הארץ ואתר וואלה נמצאו אשמים בהפרה כזו ונאלצו לשלם 10,000 שקלים לצלם רק בגין הזכות המוסרית (וסכום נוסף בגין זכות היוצרים).
פגיעה אחת הייתה בשינוי שנעשה בתמונה ופגיעה בשנייה בכך שלא נכתב הקרדיט של הצלם.
כך גם עם הצלם אמיר ויינברג אשר תבע את אליעזר וייסהוף שהעתיק את תמונתו אל מדליה שהכין לזכרו של יצחק רבין ז"ל וקיבל פיצוי נרחב של כמה אלפי שקלים בנוסף ל-16,000 שקלים עבור "הזכויות המוסריות", בשל השימוש ובשל כך ששמו לא הוזכר.

ואילו הצלם שלמה ערד קיבל 90,000 שקלים בגין פגיעה בזכותו המוסרית (וסכום נוסף בגין זכויות היוצרים) מאת ערוץ 10, הוצאת זמורה ביתן והוצאת משכל, בעקבות תביעה שהוגשה בשנת 2004 (כשהחוק הישן היה בתוקף) בגין פרסום תמונות שצילם בפיקוד דרום במהלך מלחמת יום הכיפורים ולאחריה.
הצילומים צולמו על ידו באופן פרטי והיו שייכים לו. למזלו היה בידיו הנגטיב והוא יכול היה להוכיח כי הוא מי שצילם את החומר ב-1973-4.
30 שנה לאחר מכן המשיכו התמונות שצילם להכניס לו "הכנסה פאסיבית" בדמות 90,000 שקלים פיצוי משימוש לא מותר בהן.

פגיעה בזכות המוסרית היא כמובן גם השמטה של קרדיט הצלם.
במקרה של רובינגר, אכן הושמט שמו מהמודעה שבה נעשה שימוש בצילום של הצנחן בכותל.
בחיפה קבע השופט לבנוני כי צלם המותג אלי גרוס שצילם את הקטלוג של חברת "ערכות נוודים אינטרנשיונל" נפגע בזכותו המוסרית משום שהקרדיט שלו לא הופיע בשנת 2005 אלא רק בקטלוג של 2004.
התמונות מוחזרו שוב ושוב אך שמו הושמט בפרסומים שבאו אחרי הראשון. בגלל שהייתה זו טעות רשלנית ולא כוונת זדון בצידה, הסתפק השופט בקביעת 13,000 שקלים כפיצוי.
זהו תשלום בנוסף לתשלום עבור עצם הצילום והעבודה והוא נועד לפצות על היעדר קרדיט.

צלמים – זכותכם לקבל פיצוי

יוצא כי צלמים צריכים להיות מודעים לאותה "זכות מוסרית". זו עשויה להיות זכות "מכניסה" למדי, שאין כולם מכירים אותה ולכן לא תמיד תובעים בגינה.
על צלמים לדעת כי אסור לעוות את תמונתם ואסור להשמיט את הקרדיט שלהם, גם אם קיבלו בעבר כסף עבור התמונות ורכשו אותן מידיהם, משום שמה שקנו זה את הזכות לפרסם או להשתמש בשימוש נאות בתמונה,
אך זאת תוך מתן קרדיט ותוך שהתמונה מוצגת בדרך שבה נוצרה ולא באופן מעוות ומגוחך.

ניתן לומר לסיכום כי זכות היוצרים המוכרת היא הזכות שהצלמים מודעים לה.
הזכות המוסרית היא הזכות השנייה שיכולה לתת לצלם פיצוי כספי נדיב גם 30 שנה אחרי מועד צילום התמונה, זכות שיש בה פוטנציאל לקבל מבית המשפט אלפים רבים בגין אותו קליק בודד שבו באו לידי ביטוי ההשראה והכישרון. קליק שאפשר לדרוש פיצוי בגינו גם שנים אחרי שהוקלק.

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן