יצירות בקולנוע

בחוק הישן של זכויות היוצרים עוד קראו לזה "ראינוע". בגלל גילי, לא יצא לי להכיר מקרוב במאי ראינוע וגם לא שחקן ששיחק בראינוע, אם כי הייתי שמח להגן על אחד כזה בתביעת זכויות יוצרים.

קולנוע, אמנות מדהימה, ולצורך העניין – גם סרט דראמטי לטלוויזיה, הם סרטים שיש בהם עלילה. לא רק תמונה אלא גם ביטוי אישי של יוצר קולנועי (או טלוויזיוני). זה יכול להיות קומי ויכול להיות רציני, גם תיעודי וגם מצויר. אנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים כשאנו אומרים "קולנוע".

גם סרטי טלוויזיה או תוכניות טלוויזיוניות מוגנות כמובן. בעבר נקבע  אפילו (בתביעה של טלה-איוונט נגד חברת הכבלים ערוצי זהב, ע"א 2173/94) ששידור חי של משדר ספורט הוא "יצירה" משום שאמנם משחק הכדורגל או הכדורסל עצמו אינו "יצירה" (אין "עלילה" במשחק ספורט) אבל הבימוי, ההעמדה של המצלמות, הבחירה ביניהן – הופכות את המוצר הסופי ל"יצירה". יושב במאי ובוחר מה להראות, מה להריץ אחורה ומה קדימה, והעבודה שלו היא עבודה יצירתית הראויה להגנה.

בגלל שתנאי לכך שיצירה הופכת לכזו הוא ב"קיבוע" שלה, כלומר – בכך שהיא תתועד, נקבע לפני כמה עשורים שאפילו שידור חי של משדר ספורט שנקלט בבתים יוצר "קיבוע". זו הייתה פסיקה שהרגיעה אותי, בתור שדרן רדיו אז, שכן משמעה היה שגם שידורי הרדיו שלנו – עם התסכיתים, המערכונים והמתיחות – שהיו חסרים ב"קיבוע", הפכו ל"יצירות" ברגע ששודרו בשידור חי ונקלטו בבתים.

עם זאת, לפני מספר שנים בודדות קבעה כבוד השופטת אגמון גונן – בפרשה אחרת שבה גולש אינטרנט אנונימי העביר באינטרנט שידור חי מהטלוויזיה של משדר ספורט – שאין כל יצירתיות בשידור הזה ובעצם שידור ספורט אינו "יצירה" (הנושא בערעור, הפרמייר ליג נ' פלוני, בש"א במחוזי ת"א 11646/08).

יצירות קולנועיות (או טלוויזיוניות) יכולות להיות גם כתבה של חדשות ערוץ 2 או כתבה של פרדי גרובר ביומן שבת של הערוץ הראשון (על פריחת החרציות בגליל). כשם שתמונה מוגנת של צלם יכולה להיות צילום נוף, כך גם צילום של אירוע מצולם – ללא בימוי וללא תפאורה וללא מאפרת – יכול להיחשב כיצירה קולנועית או דראמטית. נניח, הסרט שבו צולם רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל על ידי הצלם החובב רוני קמפנר – (ראו כאן http://flix.tapuz.co.il/v/watch-1034993-.html ) הוא "יצירה קולנועית" מוגנת לכל דבר ועניין ואכן ערוצי הטלוויזיה שרצו לשדרו, התבקשו לשלם עבור השימוש ביצירה וכן לתת קרדיט לצלם, אפילו שמדובר בתיעוד של אירוע באופן כמעט-מקרי באמצעות מצלמת-חובבים ולא בעבודת בימוי, תסריט או משחק.

במדינות שונות הכירו גם במסכים של משחקי מחשב ובמשחקים עצמם כיצירות כמו-קולנועיות, שלא לדבר על יצירות עלילתיות המיוצרות כיום היישר לאינטרנט או לפורמט של כמו-שידור לטלפונים סלולאריים. כלומר – זה לא ממש משנה לאיפה משדרים ואיך, העיקרון הוא שמדובר בסרטים עלילתיים או תיעודיים שיש בהם נראטיב עלילתי-דראמטי כלשהו והם מצולמים (או מבוימים) כמו קולנוע.

יצירה כזאת נחשבת בבעלות היוצר לכל אורך שנות חייו ועוד 70 שנה לאחר מותו. ברוס לי כבר מת אך הסרטים שלו עדיין מניבים רווחים (תמלוגים עבור שידורים שלהם) לזוגתו של ברנדון לי, בנו, שגם הוא מת במפתיע. הנינים שלה עוד יחיו מההקרנות של "שאגת הדרקון".

בכל הקשור באומנות קולנועית או טלוויזיונית – צריך לזכור שמעורבים בה הרבה מאוד יוצרים (זה לא רק מפיק הסרט או הבמאי) וכל אחת מהיצירות שלהם – הצילום, פס הקול המוסיקלי, האיפור, התלבושות, עיצוב ויזואלי של רקע הדברים – עומדת בפני עצמה. אלו נחשבות "יצירות משנה" והיצירה הקולנועית היא "היצירה השלמה".

כל הבאים מוגנים בזכויות יוצרים:

  • סרט מצויר
  • וידאו קליפ של זמר
  • סרטון פרסומת
  • סרטון "בקרוב" של סרט ארוך
  • סדרות טלוויזיה (אבל לא מהדורות חדשות, אם כי כן כתבות עיתונאיות)
  • תוכניות "כבדות", תחקירים ודוקומנטריים
  • סרט תיעודי
  • סרט טבע
  • אפילו "סרט כחול" (שאנשי משרדנו, כמובן, לא צפו בכזה מעולם)
  • עם זאת, נקבע כי סרטי אבטחה סטאטיים הם לא "קולנוע", כי אין בהם לא "קול" ובטח שלא "נוע"
בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן