טלוויזיה, פנטומימה ואופרה

זה די ברור שיוצר שכתב תסריט להצגה, מחזמר, תוכנית טלוויזיה או כוריאוגרפיה להופעת מחול או פנטומימה – הוא יוצר שזכאי לכך שיצירתו תבוצע רק בהסכמתו ובתיאום עימו, תוך מתן תמורה או תמלוג עבור השימוש בה. כלומר – זה ברור לרובנו. בשעתו, העלו בארץ הצגה בשם "חיידק הבמה" שהייתה דומה "ברוחה", דומה מאוד אפילו, למחזמר "שורת המקהלה" שהועלה בארה"ב, ורק תביעת הפרת זכויות יוצרים שהוגשה נגד המפיקים בארץ מנעה את המשך העלאת המופע כאן (אם זה מעניין אתכם, תוכלו לקרוא על כך בפסד הדין של ע"א 15/81 גולדנברג נ' בנט).

לאחרונה הגישה החברה האחראית על פורמט "האח הגדול" בארה"ב תביעה בגין טענתה להפרת זכויות יוצרים נגד החברה הישראלית המפיקה את תוכנית הריאליטי "24/7 הדור הבא" בערוץ 10. הם אומרים, בעצם, שעשו להם תרגיל דומה לזה שנעשה בפרשת "חיידק הבמה/שורת המקהלה" – העלו משהו כאילו-שונה, כאילו-מקורי, אבל בעצם חיקו אותם לגמרי, שמו את אותה גברת רק בשינוי אדרת. שינוי קטנטן של אדרת. נעקוב ונראה עוד מה יהיה עם זה (כי בארץ לא ממש נהוג היה עד היום להכיר בזכויות יוצרים בפורמט טלוויזיוני):

http://www.calcalist.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/Cdareview/1,2506,L00.html

בכל אופן, ביצירות מורכבות כמו מחזמר, מחזה, הפקה כזו או אחרת – משולבים הרבה גורמים, כולם יוצרים מסוגים שונים. הבמאי, המפיק, השחקנים, יש גם מי שמעצב את הבמה או את הרקע, התפאורה או התלבושות וגורמים אלה מוגנים גם הם כיצירות. לעניין זה – אפילו האיפור יכול להיחשב כיצירה מקורית אם יש בו ייחוד (וכבר היו דברים מעולם). יש סוגים של אמנויות שבהם כל מרכיב בנפרד הוא יצירה וגם המכלול הוא יצירה בפני עצמה.

כאיש רדיו לשעבר אני יודע כי סוגים מסוימים של יצירות "סובלים" מכך שהם מתרחשים ללא "תיעוד", כמו שידור רדיו מטורף (ויצירתי) או כמו לדוגמא הופעת פנטומימאי במופע רחוב. זה אירוע שמתקיים ואז זה מסתיים ואין לזה "הוכחה" שזה קרה (בניגוד לסרט קולנוע שיש לו תיעוד או הקלטה מוסיקלית של תקליט). חשוב, לפיכך, לתעד את האמנות כדי שניתן יהיה לתבוע בגין הפרתה וגם כדי שניתן יהיה להוכיח שהיא קיימת כמוצר "קבוע". זו, אגב, הייתה אחת הבעיות בתביעה שהוגשה בגין הפרת זכות יוצרים בריקוד מחול מקורי. אם אין תיעוד של המופע, באופן שהופך אותו מאירוע מקרי ספונטאני למשהו מתועד וקבוע (או בשפת עורכי הדין – "קיבוע"), הרי שאי אפשר לתבוע בגינו. מעבר לזאת, בריקודי מחול צריך להבחין בין סתם ריקוד כייפי לבין ריקוד שיש בו "עלילה" ומשהו "קורה בו" או "מתפתח". סתם ריקוד ואלס בזוגות או סלואו צמוד – אינו "יצירה" ואנו הרי מדברים על מופע מחול. וכדי שמופע כזה באמת יוכר כ"יצירה", הוא צריך עלילה וגם צריך "תיעוד" (כתוב או מצולם).

זו גם הבעיה עם תסכית רדיו לדוגמא, שיש לתעד אותו, להקליט אותו, כדי לטעון להפרת זכות יוצרים. שנים חשבנו כי סתם שידור רדיו – ספונטאני – אינו "יצירה" כי הוא לא "מקובע" (אם כי בפסיקה שנקבעה בעניין אחר, הקשור בשידור חי טלוויזיוני של משדר ספורט, טלה איוונט נגד ערוצי זהב, נאמר כי עצם השידור החי לבתים מוכיח "קיבוע").

זו גם הבעיה עם מופעי סטנד-אפ. כדי לטעון שעסקינן ביצירה דראמטית צריך עלילה ברורה, דמויות מפותחות ואיזשהו קו דראמטי עלילתי קבוע, מתועד, לא משתנה.

המפיק עמירם גרוס תבע בשעתו את טל פרידמן ומשה פרסטר בתואנה כי הם גנבו ממנו את הרעיונות והטקסטים של הצגת הקאלט "עלילות משה בעיר הגדולה", שבאמת החלה את דרכה במועדון המיתולוגי שלו "דומינו גרוס" (עשרות פעמים צפינו בה אז). אחת הבעיות בתביעה הייתה בשאלה האם מדובר ב"יצירה" במובן זה שחלקים שלמים מהמופע היו מאולתרים ומשתנים לפי הקהל. אלא שהייתה מספיק עלילה "בעיר הגדולה" כדי שבית המשפט ישתכנע שמדובר אכן ביצירה דראמטית (והוא גם השתכנע שזכות היוצרים שייכת לפרידמן ופרסטר, כך שעמירם גרוס פרש מעסקי הבידור ועבר חזרה לנהל את הפיצריה שלו).

הנה עוד כמה דברים מעניינים שכדאי לדעת:

  • סתם ריקוד הוא לא יצירה (הגם שיש בינינו שרוקדים באופן מקורי מאוד). ריקוד דיסקו סוער או טנגו – אינו "יצירה" אלא אם יש בריקוד – "עלילה" והוא "קבוע". אבל אז מדובר כבר ב"מחול" וזה בהחלט לא משהו שרובנו רוקדים, אם בכלל.
  • סרטוני פרסומת וסרטוני "בקרוב" הם יצירות דראמטיות מוגנות וגם בגין העתקה שלהן או שידור לא מורשה ניתן לתבוע הפרת זכות יוצרים. אפילו אם מדובר ממש בפרסומת קצרה. עדיין זו יצירה. ואגב, לפעמים גם משפט אחד בפרסומת – משפט קליט – נחשב ליצירה.
  • מופע סטנד אפ אינו נחשב ליצירה מוגנת ממספר סיבות (הוא אינו "מקובע" במובן היותו חולף ולא מתועד, הוא אינו טקסט קבוע ומתוכנן – כלומר אינו מתוסרט ואין בו עלילה ברורה ודראמטית כנדרש בחוק). זה לא אומר שטקסטים מסוימים מתוכו או בדיחות ספציפיות אינן מוגנות. אם כי – איני ממליץ להגיש תביעת הפרת זכויות יוצרים רק בגלל שמישהו גנב לכם בדיחה טובה.
  • תחרות ספורט אינה מוגנת בזכות יוצרים ואינה נחשבת ל"יצירה דראמטית". הרי אין כאן "עלילה". אם כי – בארה"ב הכירו בדמויות של מתאבקים (בתחרויות ה"משוחקות" של מתאבקי WWF וסוגיהם – כ"דמויות מוגנות"). אבל משחק ספורט – כמו הדרבי התל אביבי – זו בכל זאת לא "יצירת אמנות" (למרות הביצועים של הפועל תל אביב). כתוב בחוק.
  • גם קסמים אינם מוגנים ולמרות שכמה מלקוחות המשרד הם קוסמים (וקוסמים טובים אפילו) – אין הגנה בזכויות יוצרים על מופע קסמים. הם חותכים אישה לשניים ומוציאים שפן מכובע אבל תביעת הפרת זכויות יוצרים מקסימה אין כאן.
  • וגם על מופעי קרקסים אין הגנה בזכות יוצרים. זה שאתה יודע לאלף כלב לקפוץ דרך חישוק זה נחמד אבל אל תבוא אליי עם תיק כזה. חבל גם לעצבן לחינם את אורנה בנאי.

מומלץ לקרוא:

פסק הדין העוסק במריבה שבין עמירם גרוס המפיק לבין טל פרידמן ומשה פרסטר, בעניין "עלילות משה והעיר הגדולה", ת"א (מחוזי ת"א) 439/92 גרוס נ' פרסטר. מעניין ומכיל גם כמה שורות מחץ שאפילו צפדינה תיזכר בהן בעונג. ולמי שאינו מבוגר מספיק נזכיר שפרסטר היה הקיציס של פעם.

פסק הדין המרכזי עד היום העוסק במחול בישראל וקובע שזו יצירה מוגנת הוא ת"א 8303/06 (מחוזי ירושלים) מחולה המרכז למחול בע"מ נ' כהן. מסובך קצת אבל מעניין.

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן