האם קללות רחוב נחשבות לשון הרע?

קללות רחוב לשון הרע

שוב ושוב בית המשפט מבקש להעביר מסר לתובעים בתביעות לשון הרע: קללות אינן מעניינות. הן לא מענייננו.

קללות רחוב פשוטות לא מניבות פיצוי, אז אל תתבעו בגינן תביעות ואם תתבעו, התביעה תידחה ותחטפו הוצאות ואז אל תבואו אלינו בטענות. אף אחד מהשופטים לא סבור שהקללות האלה הן מילים יפות.

לא מדובר במחמאות. אבל למרבה הצער, רוב הישראלים משתמשים בהם מידי יום ולדעת השופטים, אם יפסקו פיצוי על כל "מנייאק" או "טמבל", "סתום" או "אידיוט",
בתי המשפט יהיו עמוסים לעייפה בתביעות סרק רבות עם פיצויים נמוכים ומיד יום תוגשנה עשרות אם לא מאות תביעות.

מעבר לכך, המאזינים להשמצות ברמה כזאת, לרוב לא באמת לוקחים את הדברים ברצינות, ומכאן ששמו וכבודו של המושמץ לא באמת נפגע אנושות רק בגלל שמישהו לידו אמר שהוא "אהבל".

שונה הדבר כשמטיחים באדם טענות עובדתיות על היותו "נוכל" או "גנב", טוענים כי ביצע פעולה עבריינית או משמיצים אותו ואת עסקו באמירות שהן מעבר לקללות רחוב פשוטות.

ובכל זאת, התביעות העוסקות בקללות עדיין מוגשות, ולרוב על ידי עורכי דין שאינם עוסקים בתחום ולא מכירים את הכלל המגמד תביעות על קללות. והנה לאחרונה, שוב נקבע – קללת רחוב פשוטה אינה לשון הרע.

כך לדוגמא במקרה של סיגלית דפנה, מנהלת החשבונות, שלא אהבה את הכינוים שהטיח בה יעקב בן שטרית מחברת אסם, לפיהם היא "טינופת" ו"טמבלית".
זו הייתה פגישה עקובה מלשון הרע בירכתי בית החולים סורוקה באר שבע, כאשר הוא בא לקיים בירור על חשבונות החברה, בפגישה ספק קרואה וספק לא, והרוחות התלהטו. לטענתו, גם מצידה. לטענתה, נפגעה ונפגע שמה.

השופטת אורית ליפשיץ בבית משפט השלום בבאר שבע לא התרשמה. אלה "רק קללות", פסקה. ועוד פסקה גם 8000 שקלים הוצאות שמשלמת התובעת לנתבע, בעקבות דחיית תביעתה.
אגב, לטענתה הוא גם כינה אותה "נוכלת", אמירה חמורה יותר מקללה, אך לא הוכח שנאמרה, ומשלא הוכחה – יצאה מהמשוואה.

עוד טענה שנטענה והתקבלה היא טענת הקינטור החוזרת לאחרונה – כלומר, בעברית פשוטה, "היא התחילה".

הדחייה של תביעות הקשורות בקללות אינה עניין של גיאוגרפיה.

103 קילומטרים משם, השופטת פרוסט פרנקל בבית משפט השלום בת"א הכריעה כי גם הטחת המילה "בסטרד" (ממזר, לא במובן ההלכתי אלא במובן השובבי)
אינה לשון הרע.

המילה נאמרה אחרי ששמעון קדם, מנהל חברת בנייה, הזיז את עו"ד יובל עציוני מכיסאו וגם הוסיף וקרא לו "בסטרד" וצירף בציניות גם את הכינוי המזלזל "טרומפלדור", כאילו אינו גיבור גדול.
גם כאן התביעה נדחתה, פחות או יותר באותו נימוק, ובאופן מפתיע ולא מתואם – נפסקו שוב הוצאות באותו היקף – 8000 שקלים שהנפגע (התובע) משלם לנתבע, משום שתביעתו נדחתה.

אין ספק כי בתי המשפט הלכו דרך ארוכה במשך 50 השנה שחלפו מאז פרשת דיאב, כשבני משפחת דיאב תבעו האחד את השני (וזכו) בגלל הכינוי (שנשמע היום לא נושך ולא נובח) – אתה "כלב בן כלב".

זו הייתה הפסיקה הראשונה המצוטטת מ-1965 והלירה שניתנה שם הייתה במשך שנים סמל לזכייה בטוחה. באחד מימי העיון האחרונים בלשכת עורכי הדין, חזרה השופטת פרוסט-פרנקל על אמירה ידועה
ולפיה "הלשון הרע של היום יכול להיחשב ביטוי ראוי מחר".

הנה, מגמה הפוכה מתרחשת בכל הקשור לכינוי בשמות נאצים. בעבר היחס היה סלחני מסיבות שונות (בעיקר בהקשר לזהות התובעים והנתבעים).

אליקים העצני תבע את יגאל תומרקין על כך שכתב לו שהוא גר ב"מחנה ריכוז חברון" ותביעתו נדחתה (בערעור). גם איתמר בן גביר לא רווה נחת בתביעתו נגד אמנון דנקנר שכינה אותו "נאצי קטן".

אך בשנים האחרונות הגישה השתנתה ונקבע כי שימוש במוטיבים נאציים ובשמות הרייך השלישי מהווה לשון הרע חמורה. הנה פסיקה מהעת האחרונה ממש.

בית המשפט החמיר עם מי שכינה "אייכמן" את רעהו בגלל התקוממות הקשורה במדיניות כלפי גירוש אזרח סודני מהארץ.

השופט עדי הדר בבית משפט השלום בת"א פסק פיצוי של 15000 שקלים ו-7500 שקל הוצאות נגד הפעיל גלעד ליבמן, אשר כינה את מנהל היחידה ברשות האוכלוסין גדעון כהן בשמות "רוצח" ו"אייכמן"
במסדרונות בית המשפט (מחוץ לאולם ולא במהלך הדיון).

כמה חדרים ליד, באולמה של השופטת ריבה ניב, נקבע יחס מחמיר עוד יותר לכינוי "אדולף". גם כאן מדובר בפעיל חברתי. זיו קורן, פעיל בקבוצה המתנגדת לצריכת חלב, כינה את ארנון אשרי הרפתן מכפר ויתקין,
בין היתר כ"אדולף", "תומך בהיטלר" ו"בעל מחנה ריכוז לחיות",הכל סמוך לערב יום השואה.

גם "שטן" ו"בן בליעל" היה שם. הפעם זה הסתכם בפיצוי בגובה 70000 ועוד 10000. פעיל החיות גארי יורופסקי לא היה יוצא יבש גם הוא אצל כבוד השופטת ניב.

בפסק דינה היא התנגדה גם להשוואה בין רצח עם כמו בשואה לבין היחס לחיות במהלך שחיטה, מוטיב מרכזי בהרצאותיו בארץ ובעולם. שואה, אם כן, זו לא קללת רחוב פשוטה.

לפני כשנה נדרש השדרן נתן זהבי לשלם 45000 שקל לעו"ד יורם שפטל כשכינה אותו "אדולף" בשידור. זהבי החליף אותו בשידור ברדיו וציין שם ש"החליף את אדולף".

השופטת חנה ינון מבית משפט שלום בתל אביב גם היא לא אהבה את ההתבטאות. אפשר לסכם ולומר כי קללות רחוב פשוטות, לא מניבות תוצאות כספיות, ולרוב גם נדחות.

עם זאת, בכינויים הקשורים בשואה, בתי המשפט מחמירים עם המתבטאים השונים.

הגם שמדובר במטאפורות ובסאטירה, וברור שוב שהמאזין לדברים לא סבור שאכן הם "נכונים", אך עצם ההשוואה אל הצוררים ועצם הכפפתם יחד בכפיפה אחת, יש בה כדי לפגוע בשם הטוב,
להשפיל את האדם ובמקרים מסוימים גם לפגוע במשלח ידו ועסקו, כפי שראינו בדוגמאות כאן.

לפחות היה פוטנציאל כזה אצל הרפתן. אז מצד אחד, חכמים, היזהרו בדבריכם, אבל מצד שני, גלו גם אורך רוח, אם נפלטה למולכם קללה עסיסית. אם קראו לך "אידיוט", בית המשפט מצפה שתעבור הלאה,
ואם תתבע – התוצאה תהיה אידיוטית.

אלא אם הקללה כורכת בחובה שמות של צוררים ורמיזות הקושרות אליהם. כי על שואה משלמים. והרבה.

האם קללות רחוב פשוטות הן אכן דיבה או לשון הרע? צפו בעו"ד רון לוינטל מסביר כל מה שקרה בתקופה האחרונה בתחום לשון הרע:

 

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן