דיבתה יצאה אחרי מותה

סיפורה של הצנחנית חנה סנש, לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ואיך מדינת ישראל שאך קמה, התמודדה עם זיכרה. סיפור דיבה, מתוך ספרו החדש של עו"ד רון לוינטל, שיש בו עצמאות, זיכרון, שואה, תקומה ודיבה.

חנה סנש

חנה סנש

בנובמבר 1944 חנה סנש הוצאה להורג בכלא ההונגרי בעוון בגידה.
בנובמבר 1994, בדיוק 50 שנה לאחר מכן, היא התייצבה בבית המשפט הגבוה לצדק בירושלים, בדרישה לאסור על שידור המחזה "משפט קסטנר" בטלוויזיה, בערוץ 1.
היא צנחה לאולם והגישה עתירה למנוע שידור תוכנית, שעמדה לפגוע בשמה הטוב, לייחס לה דברים שלא אמרה ולא עשתה, ולהציגה כבוגדת בחבריה על לא עוול בכפה. "לו חנה סנש עימנו – וכיום היא כבת שבעים ושמונה – כי-אז זכאית ויכולה היתה לבקש מבית-משפט כי יצווה לאסור את אמירת-השקר המיוחסת במחזה לד"ר קסטנר. ואולם חנה סנש השיבה את נפשה לאלוהים ביסורים – לאחר שעונתה קשות ונרצחה – ביום 7 בנובמבר 1944, והיא כבת עשרים ושלוש. חנה סנש אינה עימנו. והשאלה אינה אלא אם יכול זולתה לתבוע את השבת כבודה", כך תהה השופט מישאל חשין.

ומאחר וחנה סנש עצמה כבר לא הייתה בין החיים, ייצג אותה בדיון אחיה, גיורא, חמוש בשני ילדיו. הוא תבע למנוע את השידור, והכל בגלל סצינת החקירה במשפט הדיבה שזיעזע את המדינה. הסצינה שבה שחקנית מגלמת את קתרינה, אימו, המעידה בבית המשפט ונחקרת על ידי שחקן המגלם את עו"ד שמואל תמיר, הסניגור, ובאמצע החקירה קופצת דמותו של ד"ר ישראל קסטנר, וצועקת: "בגלל הפזיזות שלה והיהירות של מי ששלחו אותה, היא חצתה את הגבול כמו טירונית ונתפסה כעבור חמש דקות. ואני אגיד לך מי גילה למשטרה ההונגרית שפלגי וגולדשטיין עומדים להגיע אליי. היא אמרה! הבת שלך!חנה סנש הגיבורה!היא נשברה בחקירה וגילתה הכל. אני מתאר לעצמי איזה עינויים היא עברה. אף אחד לא היה עומד בעינויים כאלה, אבל לא בגללי נעצרו פלגי וגולדשטיין, אלא בגללה!".
על פי העלילה, פרץ גולדשטיין (שנספה בשואה) ויואל פלגי (לימים מקים יחידת הצנחנים בצה"ל ומועמד לכנסת הראשונה) עברו את הגבול להונגריה שלושה ימים אחריה. הם נתפסו כשהגיעו אל קסטנר, בגלל שסנש נשברה בפני חוקריה. קסטנר שיכנע אותם להסגיר עצמם לגרמנים, כדי לא לפגוע במשימתו לשחרר יהודים בתיאום עם הנאצים, ורק פלגי ניצל בנס. מצא חשין וגילה כי הם עברו את הגבול בכלל שבועיים לאחר מכן וכ-100 קילומטרים רחוק משם. בלי כל קשר לסנש. בכתבה עיתונאית, אליה התראיין המחזאי כמה ימים קודם לכן, טען כי למד על ההאשמה הקשורה בסנש מ"מרמזים במכתביו" של קסטנר.
החלק הזה היה לכאורה בדוי. לא יותר מטקסט שחובר לדמות של קסטנר, מדימיונו הקודח, כדרך שיוצרים עושים. כפי שיסביר זאת בהמשך, השופט אהרון ברק: "סופרים ומחזאים אינם היסטוריונים. אין לצפות מהם לשחזור האמת. יש להגן על חופש הדמיון שלהם. מבחנם הוא אמנותי ולא מדעי".

"משפט קסטנר" הוא משפט דיבה של יהודי הונגרי אחר, שנרצח לאחר ששיתוף הפעולה שלו עם הנאצים, במטרה להציל יהודים, פתח פצעים מדממים בחברה הישראלית. קסטנר, שהיה בכלל עד במשפט ההוא, ולא הנאשם, הפך להיות מוקד ההתעניינות, גם בזכות עורך הדין החריף שחקר אותו.
במקור, ההליך נוהל בכלל נגד אחד מלכיאל גרינוואלד, שהפיץ חומר תעמולתי נגד ד"ר ישראל קסטנר, והאחרון, שנחקר על ידי הסניגור שמואל תמיר, ריכז אליו את מירב תשומת הלב, עד שנרצח לבסוף, והיה לראשון בארץ שנרצח בגלל משפט דיבה. שמואל תמיר עצמו זכה לפרסום בעקבות המשפט והמשיך בקריירה משפטית משגשגת, בין היתר בתביעות דיבה, והתגלגל בפוליטיקה עד שמונה לבסוף להיות שר המשפטים. הרצח גדע קריירה פוליטית של קסטנר, דובר שר המסחר והתעשייה, מהצד השמאלי של המפה, אשר רק לאחרונה זכתה לתקומה כשנכדתו, מרב מיכאלי, המשיכה את דרכו.
אבל בשנות החמישים, עשור אחרי הקמת המדינה בצל השואה, עניינו של קסטנר היה מרתק, וכמובן מעורר דילמות לא פשוטות בשאלה האם מותר ורצוי היה לשתף פעולה עם הצורר הנאצי במטרה להציל יהודים, בהם בני המשפחה, וכמובן שאלות לא פשוטות בכלל – איך בוחרים את אלו שיינצלו, מה נותנים בתמורה ואיך בכלל מנהלים שיתוף פעולה עם האויב הגדול של העם היהודי.

"משפט קסטנר" לא היה עוד מחזה בשביל הצופה גיורא סנש. מבחינתו, הסדרה יכלה לשנות את הדרך שבה יזכרו את אחותו. זה לא קרה.
הסדרה עוד משודרת, גם כיום, בשידורים חוזרים באמצע הלילה, כשגם הערוץ הראשון הולך לישון. סהרורי לילה ערים, שבוחרים להעביר את השעות הקטנות עם אותם שידורים חוזרים מנומנמים, לא מעלים את דעתם את עוצמת הדראמה שעוררה אז הדוקו-דראמה הזו.
אכן אולם בית המשפט היה סוער בבוקרו של הדיון בבג"צ 6126/94 ונראה מתוח כמו האולם בבוקר פתיחת משפט קסטנר, 40 שנה קודם לכן, וכמו שהוא צולם לדוקו-דראמה עצמה. באותו ערב היה השידור מתוכנן להיות מוקרן. השופטים צפו בסדרה במשרדם. כעת נכנסו ובאו לאולם. ברקע שלוש מתיחויות. המתח בין קסטנר לבין שמואל תמיר לפני 40 שנה. המתח בין גיורא סנש למוטי לרנר שהוביל לעתירה. המתח הקבוע באותן שנים בין הנשיא ברק לבין השופט הדעתן חשין, על כל נושא עקרוני, על חוקי היסוד, על הדרך של בית המשפט, והפעם על כבודה של חנה סנש לאור חקיקת חוק יסוד:כבוד האדם וחירותו. שלושת הצמדים התכוננו למאבק. מאבקים של אז ומאבקים של עכשיו.

קבע הנשיא ברק: "יוצא אני מתוך ההנחה כי הקטע השנוי במחלוקת פגע בכבודה של חנה סנש ובשמה הטוב; הוא פגע במיתוס של חנה סנש. אין בו תיאור אמת של האירועים ההיסטוריים. הוא פגע ברגשות הציבור בכלל, וברגשותיהם של ניצולי שואה בפרט. כל אלה מהווים פגיעה באינטרס הציבורי". אך הוסיף: "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מכירים בחופש הביטוי והיצירה, של כל פרט ופרט, גם אם אלה פוגעים ברגשות הזולת. דווקא במקרים אלה – כאשר הביטוי צורם לאוזן והיצירה מעוררת הסתייגות – נדרשת הגנה על הביטוי ועל היוצר. כוחה של דמוקרטיה שהיא מגינה על דעות חורגות ועל יצירות דוחות".
מחמאה כזו לא מקבל יוצר כל יום. למחזאי "היצירה הדוחה" נכונה גם נזיפה. השופט ברק אמר: "צר לי על הקטע השנוי במחלוקת. אילו אני כתבתי את המחזה, הייתי נמנע ממנו. אך את המחזה כתב מר לרנר. הוא היוצר. הוא סבר שהקטע נחוץ לצרכיו האמנותיים. איננו צנזורים של מחזות וסרטים".
לגבי דידו של חשין, כדבריו, "נעמוד ונשאל: מי הוא זה ואיזה הוא שיאמר כי כבודו של מוטי לרנר נעלה על כבודה של חנה סנש? אכן, כבודו של מוטי לרנר כבוד הוא – ראוי הוא לכבוד – ואולם לא נסכים בשום פנים ואופן כי כבודו ייבנה על כבודה של חנה סנש, כי כבודו ידחק את כבודה של חנה סנש, כי כבודו ימחק את כבודה של חנה סנש".
המחזאי מוטי לרנר עצמו, אמר, בטרם ההקרנה: "התסריט 'משפט קסטנר' הוא דרמה בדיונית הכתובה בהשראת אירועים שאכן התרחשו. ככלל, שאפתי לדייק ככל האפשר. עם זאת, ובפרט בתמונות המתרחשות בחדרי חדרים בין הדמויות לבין עצמן, כשלא היה באפשרותי לגלות מה מתרחש בהן, נטלתי לעצמי את 'חירות הפיוט' לברוא את הדברים מדמיוני – בהסתייגות ברורה שתוצאת המתרחש בתמונות אלו חייבת להתאים לאירועי האמת. עשיתי כמיטב יכולתי להשתמש בחירות זו כדי להעמיק את הדמויות, לחדד את ההתרחשויות שאכן התרחשו".

משכך קבע חשין: "אתקשה להסכים לאמירתו של מוטי לרנר כי "שאפתי לדייק ככל האפשר". גם אם כוונתו היתה רצויה, מעשהו לא היה רצוי. בקטע השנוי במחלוקת, לא זו בלבד שמוטי לרנר לא דייק, אלא שאמר לא-אמת. אין ענייננו ב"חירות הפיוט" כטענתו של מוטי לרנר. מוטי לרנר אף לא עמד בהתחייבות שנטל על עצמו "שתוצאת המתרחש בתמונות … חייבת להתאים לאירועי האמת". אין זו אמת שקסטנר אמר בבית-המשפט את שלרנר שם בפיו, והדברים אף אינם אמת לגופם. מוטי לרנר סבר כי דבריו הבוטים של ד"ר קסטנר במחזה יעלו את המתח הדרמטי – ואכן מעלים הם את המתח הדרמטי – ואתקשה למצוא טעם אחר לאותה סצינה בה מטיח ד"ר קסטנר השחקן דברים שהוא מטיח בחנה סנש. מי שראה ד"ר קסטנר במחזה מטיח את האשמתו בחנה סנש – השחקן הוא ששון גבאי, במשחק מעולה ומרגש – לא יוכל שלא להשתכנע כי דיברי-אמת הם דבריו. אכן, אני מתקשה לקבל את הטענה כי המחזה "משפט קסטנר" הוא "דרמה בדיונית". הדרמה רחוקה מהיותה "בדיונית". דברי חשין חיים.
ומאחר והמתים אינם רשאים אצלנו לתבוע לשון הרע, לא הם ולא קרוביהם, ועליהם להסתפק באמירה שהגם שמדובר בלשון הרע – אין האמירה הרעה ברת תביעה, הפליג חשין ואימץ לתוך פסק הדין את חנוך לוין, חוני המעגל, רבי עקיבא ושייקספיר, ולבסוף התעצב בקול רם: "הניתן לפרסם לשון הרע על אברהם אבינו? על משה? על מרים? על יעל אשת-חבר-הקיני? על שמשון? על דוד המלך?על ירמיהו? על יהודה המכבי? על הלל הזקן? על בר-כוכבא? על הרמב"ם? על שפינוזה? לשון הרע על אחד מאלה, המקנה היא זכות במשפט הציבורי?".
כן. ניתן גם ניתן. והנה כי כן, נשיא בית המשפטי העליון אהרון ברק והמשנה לנשיא אליהו מצא היו נחושים בדעתם שלא לקבל את העתירה, הגם שהשופט המרדן של בית המשפט העליון, מישאל חשין, צידד בזכותה של סנש לשם טוב, גם 50 שנה אחרי מותה.

הרוב קובע. גם בבית המשפט העליון. שהרי בתחילת כל פרק נכתב ממילא כי "האירועים שבסרט עוצבו בהשראת משפט קסטנר-גרינוואלד. עם זאת, אין לראות בסרט שיחזור תיעודי של האירועים, אלא דראמה בדיונית המחוייבת לערכים אמנותיים".
הכל טוב ויפה אך עקרון חופש הביטוי וחירות היצירה נותר בחיים, סנש לא. האח גיורא הוזמן להשתתף בפאנל באולפן, בתום הקרנת הפרק בסדרה. הנשיא ברק הסביר: "האמת בכל הנוגע לחנה סנש תעלה מהדיון הציבורי העשוי לבוא בעקבות שידור היצירה. מדיון זה, ומפירסומיהם של חוקרים וסופרים, תצוף האמת ותנצח את השקר. הם שיגבירו את זוהרה של חנה סנש, ויאירו את הלהבה שהיא יצרה. לא איסור שלטוני הבא מגבוה, אלא השתכנעות פנימית הבאה מבפנים היא שתביא לנצחון האמת על פני אי האמת". אך אחר הכרעתו, ולמרות כל הסבריו, פנה נשיא בית המשפט העליון באופן אישי אל מנכ"ל רשות השידור וממש ביקש אותו שלא לשדר את הקטע הבעייתי הזה. ובאמת, רשות השידור הפעילה לחץ כבד על הבמאי והתסריטאי ובסופו של דבר הקטע האמור לא שודר.
לחשין, שדעתו לא התקבלה ברובד המשפטי אך כן התקבלה בפועל, לא נותר אלא לסכם באלה המילים: "מעט לאחר שהיתה בת עשרים ושלוש השיבה חנה סנש את נשמתה לאלוהיה. בטוהרה. חנה סנש אינה יכולה לתבוע את כבודה. חובתנו-שלנו היא להשיב לה את כבודה. חנה סנש היתה לוחמת-משוררת, שמא נאמר – משוררת-לוחמת. משוררת, לוחמת וחולמת. חנה אהבה את החיים. ובשוטטה יחפה בחולות-הזהב של חוף-קיסריה – נערה כבת עשרים ואחת – כך התפללה לאלוהים:

"אלי, שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמים,
תפלת האדם."

ליבה של חנה סנש ידע לחדול בכבוד. את כבודה ואת שמה הטוב של חנה סנש איש לא יוכל ליטול ממנה, לא בדיבור ולא במעשה".

פסק הדין המפורט התפרסם רק ביולי 1999, חמש שנים אחרי אותו דיון. לרנר לא התאפק ופירסם מאמר בעיתון "הארץ", בסמוך לכך, שכותרתו הייתה "לא מדובר בפרי דימיוני". במאמר הוא הפנה את הקוראים לספר שיצא שלושים שנה קודם לכן, ב-1964, "השטן והנפש" של יואל והאנזי ברנד, שניהלו מו"מ עם אדולף אייכמן, ועבדו בשיתוף פעולה עם ד"ר קסטנר, וכמובן הכירו את מקרה מעצרם של סנש, פלגי וגולדשטיין. בספר כבר הועלתה האפשרות כי חנה סנש נשברה בחקירתה וגילתה פרטים אודות הגעתם הצפויה של פלגי וגולדשטיין להונגריה.

ויכוח, אלי, שלא יגמר לעולם.

 לרכישת הספר "ארץ דיבת חלב ודבש"

לצפייה בקטע מהמופע ארץ דיבת חלב ודבש

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן