אפליה במועדונים

אין כרטיס מועדון. בתור של הקופאיות בסופרמרקט מפצירים בנו להיות חברי מועדון ומשתוממים אם אנחנו בוחרים שלא להיות שם. ואולם, בדיסקוטקים ומועדונים, בעיקר בערים הגדולות, או באזור המרכז, לפעמים מעדיפים שלא תבואו למועדון שלהם, במיוחד אם אתם ממוצא או עדה שלא נראית לבעלי המועדונים או ל"סלקטורים" הולמת את הקהל הקבוע שלהם. בשנת 2000 נכנס לתוקף חוק מיוחד הנוגע לאפליה בכניסה למועדונים וכשמו כן הוא – החוק לאיסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למוקמות בידור ולמקומות ציבוריים. חוק זה הוא בן דודו הרחוק של חוק איסור לשון הרע (כי הוא דומה לו במבנה, בפיצוי ללא הוכחת נזק ובנושא העומד במרכז והוא פגיעה בכבודו של אדם). כאשר מי מאיתנו עומד בתור בכניסה למועדון וה"סלקטור" בכניסה מסמן לו כי הוא לא מוזמן פנימה או אומר לו שהוא "לא מתאים", הרי שהוא גם משפיל אותו ומבזה אותו, ובמידה רבה מוציא לשון רעה.
 
ובכל זאת, למטרה הספציפית הזאת, של מלחמה בגזענות בכניסה למועדון, המציאו חוק מיוחד. תביעה על בסיס החוק החדש-יחסית מאפשרת קבלת פיצוי סטטוטורי (על פי חוק וללא צורך להוכיח את הנזק) בגובה 50,000 שקלים, בדומה לחוק איסור לשון הרע. במספר מקרים נפסקו פיצויים מכובדים לבליינים שנמנעה מהם הכניסה אבל במקרים רבים אחרים התברר שבחוק יש חורים, כמו בגבינה שוויצרית, והוא מגן על מספר סוגים של אפליה, אך לא על כולם. כך למשל, החוק קובע שאין למנוע כניסת אדם למועדון בשל עדתו, מוצאו, גזעו, נטיותיו המיניות ודעותיו הפוליטיות, אך יש דברים שהמחוקק שכח או שלא חשב שהם אפשריים ואולי בגלל זה לא כלל אותם ברשימת המקרים המפלים.
 
בתביעה שהגיש משרדנו נגד מועדון בילויים מפורסם טענה אישה כבת 40 שהסלקטור במועדון קבע שהיא לא יכולה להיכנס למקום עם משפחתה משום שהיא "מבוגרת מדי". לא הייתה זו מסיבה "לחיילים" או "לסטודנטים" שבה מותר להכניס רק בני גיל מסוים. הייתה זו מסיבה פתוחה לכל ומוגדרת "לבני 22 פלוס". מבט אחד באישה הזאת היה מגלה לכל אחד מאיתנו אישה צעירה ברוחה, קצוצת שיער, קופצנית ואנרגטית. נשים כמוה – בטח במאה הזאת שבה מתחתנים מאוחר ומתגרשים מוקדם – ממלאות את הרחבות במועדונים אחרים. ככלל, נשים לא אוהבות לשמוע מגברים שהן "מבוגרות מדי" אך בפרט – הבחורה הזאת שלא הייתה מבוגרת מדי בשביל המקום ונאלצה לשמוע את האבחנה על גילה מול קהל שעמד בתור מאחוריה ולידה. זה היה מביך ומשפיל ומה גם שסביר להניח שאם חנה לסלאו, ארקדי גאידמק או אהוד אולמרט היו מתייצבים בכניסה, בעל המועדון היה מכניס אותם בחדווה וגם מארח אותם באופן אישי, בלי לבדוק אם עברו את גיל ה-40, שהוא עדיין גיל של בילויים.
 
גראוצ'ו מרקס צוטט בעבר כמי שאומר: "לא הייתי רוצה להיות חבר במועדון שמקבל אנשים כמוני למועדון". יש במשפט זה לא מעט חוכמה, שכן גם בעלי מועדוני בילויים בעלי מראה מזרחי או מוצא עדתי שנחשב פעם נלעג, הופכים עורם ומקשיחים את תנאי הכניסה לבני אותה עדה או מראה שלהם-עצמם כשאלה באים למועדונים בבעלותם, ולא פעם גם מיתממים בהציגם את הרקע האישי שלהם כהוכחה לכך שאין זה הגיוני לטעון דווקא נגדם שהם מפלים את בני עדתם. גם במקרה דנן היה בעל המועדון איש מבוגר שהיתמם כי אין בעיה או עלבון בכך שנאמר למבוגר שהוא "זקן מדי" כדי להיכנס בפנים. היו לו הסברים משלו על כך שאישה מבוגרת מדי יכולה לפגוע בהצלחת הערב  או באופי המקום. יש להניח שטענות דומות נשמעו גם מפי בעלי מקומות שלא חפצו להכניס לשטחם ערבים או בני גזעים אחרים, לא חלילה כי הם ערבים אלא רק משום שהם… ובכן… איך לנסח את זה…  "לא מתאימים".
 
ואכן, סטארט-אפ חדש. לאחרונה יצאו שני ערבים למסע מתוכנן-פיננסית בין מועדוני המרכז תוך שהם מתעדים את אי-הכנסתם הקבועה לכל מקום והגישו סדרת תביעות סדרתית כנגד המועדונים באמצעות חוק איסור אפליה במועדונים כשהם זוכים בכמה עשרות אלפים בכל פעם, תביעה אחרי תביעה, מועדון אחרי מועדון. העניין העדתי או הגזעי מהווה חלק בלתי נפרד מהחוק. אך שאלת הגיל לא מופיעה בו ולכאורה, יטען בעל המועדון, מאחר והחוק לא מזכיר אותה – הרי הוא רשאי לנהוג כפי שנהג בעניינה של אותה אישה.
 
כך גם בעלי מועדון מוכר בתל אביב שסירבו להכניס בליין מבאר שבע שהגיע למקום בתקופת המלחמה בדרום. לקוח המשרד בא לנקות ראש מההפצצות של הקסאמים והגראדים ממול ביתו בשדה הקרב ומצא עצמו מתחנן לרחמי הסלקטור הקשוח בלב תל אביב. גם כשהפציר בו להכניסו כי הוא "בא מהדרום והבית שלו כמעט התפוצץ" ענה לו זה שהוא מוזמן "ללכת בחזרה להתפוצץ בבאר שבע" לאוזני הבליינים הלועגים ובשעה שהם דווקא כן נכנסים למקום. במקרה שלו לוותה האמירה גם בתקיפה. ללא כל ספק הייתה כאן פגיעה וההימנעות מהכנסתו למועדון לא הייתה מנומקת אלא מפלה, אולי בגלל מוצאו המזרחי ואולי מסיבות אחרות, אך הנימוק שניתן לדברים לא נפל בתוך הגדרות החוק הקשוחות: לא עדה, לא נטייה, לא דעה פוליטית, לא גזע ולא מוצא. והרי בוצעה כאן עוולה. אז איך תובעים? ועל מה?
 
בפסיקה היה שופט מחוזי אחד, השופט שפירא מחיפה, שבערעור של יצחק מזרחי, אדם שמפאת שמו ומראהו לא הוכנס למועדון בילויים בקיבוץ, טען שרשימת האפשרויות לאפליה שמופיעה בחוק המועדונים אינה "רשימה סגורה", כלומר – היא לא כוללת את כל אפשרויות האפליה ויכולות להיות סיבות רבות נוספות שמצדיקות הגשת תביעה (ע"א 3724/06 קיבוץ רמות מנשה ואח' נ' יצחק מזרחי), אבל לפי שעה עוד לא התקבלו על ידי בית המשפט תביעות בגין סיבות אחרות מאלו שמזכיר החוק. אמנם צודק השופט בכך שיש במדינה חוק יסוד שנקרא "כבוד האדם וחירותו" שלפיו לא פוגעים בכבודו של אדם אך מנגד ישנו חוק יסוד שני, "חופש העיסוק" שמו, שמבטיח לבעל העסק שהוא יוכל לשרת את הלקוחות שלו בדרך שיבחר. ובקיצור – התביעות של שני הלקוחות שלנו היו מעט רעועות ובנויות על אומץ ליבו או השקפת עולמו של השופט שבית המשפט יטיל עליו לטפל בהן ושתיהן, למרבה הצער, לא הוגשו אצל השופט שפירא בחיפה.
 
כאן נחלץ שוב לעזרתנו חוק איסור לשון הרע. זה חוק שמפצה את התובע על כל דבר "שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות" או "לעשותו מטרה לבוז ולעג מצידם". כך בהגדרת החוק ובסעיפו הראשון. עולה מזה שגם את המקרה של האישה וגם המקרה של חברנו הדרומי יכול היה החוק הזה לרפא ובעוד חוק איסור הפליה מותיר אותם עם תביעה שעתידה לוט בערפל, הרי הגיבוי של חוק איסור לשון הרע מבטיח כי פיצוי יינתן להם, גם אם לא בשל "אפליה", ולו משום שעצם האמירה לאישה, ליד כל העומדים בתור מאחוריה כי היא "מבוגרת מדי בשביל לבלות" או עצם האמירה "לך תתפוצץ בבאר שבע", יש בהם כדי להשפיל ולבזות את התובעים שלנו. 
 
בשני המקרים האלה לא הסתיים התיק בבית המשפט כי הצדדים הגיעו לפשרות מחוצה לו. ככלל, מועדונים שנתבעים בתביעות מעין אלה מעדיפים לוותר על הפרסום השלילי המתלווה להם ומצרים על התנהגות הסלקטורים שלהם, ומעדיפים הליכי פשרה שקטים באמצעות מגשר חיצוני לבית המשפט. למרבה הצער, תוצאה זו, בה מקבלים התובעים פיצויים כספיים, לא הייתה מתרחשת מעצמה אלמלא הגישו את תביעתם והוכיחו בכתב התביעה כי יש בסיס איתן לטענותיהם וסיכוי אמיתי להיפרע מהן. רוצה לומר: אתה חייב תביעה כדי שהצד השני יבקש לשכנע אותך בנועם שאינך זקוק כלל לתביעה. מסוג המשפטים שגם אותם יכול היה להגות גראוצ'ו מרקס.
 
כך מסייעים זה לזה קרובי המשפחה של חוק איסור לשון הרע והוא להם. מדובר בשני קרובי משפחה מדרגה ראשונה: הראשון הוא חוק הגנת הפרטיות, שלא פעם מכסה את אותן עוולות ואותם אירועים שאנו תובעים בחוק איסור לשון הרע – רק מזוויות אחרות, והשני הוא חוק איסור ההפליה במוצרים ובמועדונים. הם קרובי משפחה לא רק מבחינה תוכנית אלא גם מבחינת הוכחת התביעה: בשלושתם נצטרך להציג את הפרסום או האירוע הפוגעני, בשלושתם אנו יכולים לתבוע את התובעים לא רק בתביעה אזרחית אלא גם ברובד פלילי ובשלושתם יש פיצוי ללא הוכחת נזק (כלומר – בלי להביא חוות דעת מומחה ובלי עדים שיבכו על הדוכן כשייזכרו בפגיעה שנפגענו). שלושת החוקים מציעים פיצוי של עד 50,000 שקלים ללא הוכחת נזק ובמקרים שבהם ניתן להוכיח את הנזק – סכומים גבוהים פי כמה.
 
למרבה הצער, מדיניותם של בעלי מועדונים או בעלי חנויות וסוחרים מצדיקה לפעמים תביעה כזו ומי שמיומן בשילוב שלושת החוקים ביחד לתביעה אחת שמכסה את האפשרויות כולן, יוצא כמעט תמיד כשידו על העליונה, אם בבית המשפט בהחלטה פסוקה ואם בהליכי גישור, כפי שקרה לבחור מהדרום ולאישה המבוגרת-צעירה, שבינתיים חזרה לטופף על רחבת הריקודים כשכוחה במותנה, פיצוי בארנקה, מחזרים לצידה וכל זאת בלי קשר לגילה.

 

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן