עמוד ראשי

ל"ג בעומר – היזהרו מאש!

29691580_s

__________________________________________

"אתיופי מסריח" – תמרור עצור נגד גזענות בוטה

בעקבות ההפגנה הסוערת של בני העדה האתיופית, בחרנו להציג בפניכם פרק מספרו של עו"ד רון לוינטל, העומד לצאת לאור בחודש הבא – "ארץ דיבת חלב ודבש" על תביעת הגזענות של "האתיופי המסריח" = ואיך שילמה הנתבעת 42,000 שקל בעקבות האמירות הקשות כלפי לקוח המשרד.

הוא נכנס מבויש למשרד. צנוע, שקט, עם אש בעיניים. הוא עוד לא ידע זאת באותה עת, אבל הוא החזיק בידו את אחד התיקים המשמעותיים ביותר שייצגתי בהם עד היום. על הנייר – תיק לשון הרע. ובחיים עצמם – תמרור עצור נגד גזענות בוטה.

קובי גטהון טפרה, סטודנט בן 33 ליחסים בינלאומיים, עבד בזמן הלימודים בחדר תפעול החניונים בבית החולים תל השומר. מכוניות נכנסות, מכוניות יוצאות. המחסום עולה, המחסום יורד. פה ושם יש תקלה, טענה, בדיקה. משמרת אחת אחרי השנייה. בתחילת חודש יולי 2012 הוא ישב בעמדה שלו בחדר הבקרה של החניון במשמרת ערב. לא היה משהו חריג או מיוחד בתחילתה, שניבא כי דווקא המשמרת הזו, תהפוך אותו לאחד מסמליה של העדה האתיופית בארץ. שם נרדף למלחמה בגזענות. נציג שחור, שהלבינו את פניו ברבים, והוא קם ועשה מעשה, קצת למען כבודו העצמי, הרבה למען העדה כולה. באותו ערב קיצי, מחסום היציאה האוטומטי בחניון לא נפתח לגברת דבורה יוסף, עובדת במתחם בית החולים, במחלקת השיקום הגריאטרי. המחסום לא נפתח לה, משום שהחברה בה היא מועסקת, בבית האבות "גלעד", לא הסדירה באותה עת, אולי מחמת תקלה, את התשלום עבור המנוי שלה. משום מה הוא לא חודש, והאוטומט שאמור היה לזהות את רכבה, מנע ממנו את היציאה בחינם. ככל שהיא מיהרה, היה עליה לשלם 20 שקלים על יום החניה, ולמחרת להביא את הקבלה למקום עבודתה ולבקש החזר עבורה. אלא שהגברת יוסף כעסה. כעסה מאוד. היא נסעה אחורה וקדימה עם רכבה בתקווה שהמצלמה של המחסום תזהה אותו ותשחרר אותה סוף סוף לביתה. זה לא קרה. גברת יוסף ניגשה אל עמדת הבקרה ומצאה שם את טפרה. מאחר ותקלות עשויות לקרות, הצוות בחדר הבקרה צופה במצלמות השונות הממוקמות בפתחי החניון השונים, וערוך לתת מענה במקרה של תקלה בכרטיס חניה, מחסום שאינו נפתח, כרטיס שנבלע וכדומה. טפרה היה ראש צוות העובדים במקום. עוד קודם לכן, כבר כשדבורה יוסף הגיעה לפתח המחסום והוא לא נפתח לרכבה, והיא מצאה עצמה תקועה מול המחסום, לחצה על כפתור האינטרקום המצוי בעמדה שליד המחסום, דרכו ניתן לתקשר עם טפרה בחדר הבקרה. מהקשת מספר הרישוי של הרכב, תוך כדי שיחה עימה, עלה כי הרכב אינו מוגדר במערכת כ"מנוי רשום". גב' יוסף סירבה לשלם עבור כרטיס היציאה וביקשה כי טפרה "יפתח לה" את השער חינם אין כסף. בינתיים גם התמקמה מול המחסום וסירבה לזוז מהמקום. לאחר מכן, למרות הסבריו המפורטים והברורים והממושכים, שאלה אותו הגברת (שבשלב זה לא ראתה עדיין איך הוא נראה), "איפה אתה נמצא? אני אבוא אליך". והיא אכן הגיעה. ועוד איך הגיעה. זועמת, רותחת, לא שולטת בעצמה ובפיה. מזלו של טפרה, שבמקום נכחו מספר אנשים ובהם גם עובד, ששימש בהמשך כעד ראייה. כך החלה דבורה במופע אימים. צעקה כי היא תמרר לטפרה את החיים, תגרום לו שהוא יפוטר ו"לא יעבוד פה יותר", ואז החלה לקרוא לו בקללות, ביטויים מכפישים, דברי בלע ודיבה, שההוצאה לאור נבוכה מהדפסתם: "תפתח לי כי מחר יהיה לך מר" "אתה חרא, זבל, מטומטם, לא כדאי לך להתעסק איתי" "בן זונה, אני עוד אזיין אותך" (נאמר 3 פעמים) וגולת הכותרת: "אתיופי מסריח" (נאמר ארבע פעמים) במקום השתררה מהומה. לקוחות מזדמנים, אנשים שהיו תקועים מאחורי מכוניתה הנטושה במחסום ובאו לברר את פשר העניין, עובדים אחרים, כולם זכו להיות חלק מהאירוע המביש. כשביקש ממנה טפרה את פרטיה, אחרי שהתעשת, נענה בצעקות: "לא תקבל את הפרטים, לך תזדיין, יא זבל מטומטם. מי אתה? אני פה עובדת 25 שנה, אתה עוד תראה שאני אזיין אותך, חתיכת אתיופי מסריח". מסריח או לא, דומה כי כל שופט היה מריח פה מקרה מובהק של לשון הרע. כמה שנים קודם לכן, בשנת 2006, געשה המדינה מתביעה שהגישה מלי שלו, סוכנת רכב העובדת בכלמוביל, יבואנית מרצדס, נגד אחד מבעלי רשת בתי הקפה ארומה תל אביב, סהר שפע. בעודו בוחן את כלי הרכב בסוכנות, ולאחר שלא אהב את השירות שנתנה לו, או שמא לא נפנתה אליו בזמן סביר לטעמו, אמר לה "את רואה את צבע העור שלי? אני לבן ואת שחורה, ואני אזיין אותך". ואז הוסיף: "הלבן הזה ילמד אותך לקח, את כתם שחור, אשה שחורה ונחותה… את אפס ואני מרוויח 800 דולר לדקה". תביעת לשון הרע הוגשה על ידה ולאחר דיון קצר בבית המשפט ורמיזה עבה, הביע התנצלות בפניה ומיהר לשלם לה 100,000 שקלים פיצוי, בהמלצת השופטת. דומה כי גם התובעת מלי שלו הרוויחה לפי התעריף של שפע, אם לספור את מספר הדקות שבין הגשת התביעה לבין המועד שבו ההסדר קיבל תוקף של פסק דין. בכך, אגב, מנע פגיעה קשה ברשת "ארומה", אחרי שכבר התארגנו הפגנות נגד מספר חנויות, דובר על מרד צרכנים, וגם אחיו – שהסתכסך עימו בעבר, התפצל ממנו ולקח על עצמו את מיתוג וניהול חברת "ארומה ישראל" (כל סניפי "ארומה" פרט לתל אביב), איים לתבוע אותו בגלל מה שכונה "פרשת כתם שחור" שפגעה בתדמית של כל רשת ארומה. הסועדים לא מבדילים בין המסעדות של שני האחים, והאמירות של סהר איימו על השפע של אחיו. שנה לאחר מכן, ב-2007, כבר התייחס כבוד השופט יצחק מילנוב מבית משפט השלום בירושלים למקרה של גזענות כלפי אתיופי בשם אבי צגאי, שיש לו דימיון לא מועט למקרה של טפרה. המקרה קרה ב-2005. נהג אוטובוס "אגד" בשם איגנה אבי אבשלום, הגיע למנהרת האוטובוסים שבכניסה לאוניברסיטה העברית בהר-הצופים, עד המחסום המאויש על ידי מאבטחים. אלו אמורים לבדוק את כלי הרכב ואת הולכי הרגל הנכנסים לאוניברסיטה דרך המנהרה. צגאי היה אחד מהם. הוא ביקש מאבשלום לפתוח את דלת האוטובוס כדי שיוכל לעלות לבצע סריקה בטחונית. המשיב לא הסכים לעבור בדיקה וצעק אליו: "מי שם אותך פה, יא אפס; אני לא מכניס כושים כמוך לאוטובוס; התפקיד שלך הוא לפתוח ולסגור את המחסום", ועוד גידופים, שבהם הטיות שונות של המילה "כושי" ו"אפס". הכל לעיני נוסעים רבים. וגם פרטים שלו הוא לא הסכים לתת ל"כושי". "הכינוי "כושי" נחשב בעיני החברה בכללותה ככינוי גנאי וכעלבון, שנועד להטיל דופי באדם בשל צבע עורו הכהה, ולסמנו כ"חריג", וכנחות ביחס לאדם בעל צבע עור בהיר", קבע השופט. "המדובר, למעשה, בביטוי גזעני, שנועד להשפיל ולבזות את התובע, אך ורק בשל השתייכותו לעדה האתיופית ובשל היותו בעל צבע עור כהה, ומשכך הוא נופל בגדר לשון הרע". והוסיף ואמר: "גם אם הדברים נאמרו בעדנא דריתחא, עדיין אין בכך משום הצדקה וכאן המקום להבהיר ולהדגיש באותיות קידוש לבנה: אין כל פסול, פגם או עלבון בהיותו של אדם בעל צבע עור כהה. אלא שלצערנו, בחברה בה אנו חיים כיום, חלק מהציבור רואה בכך משום פחיתות כבוד ואף אות קלון של ממש, ועל כך אין מנוס מהמסקנה כי מדובר בלשון הרע". השופט פסק פיצוי של 15,000 שקלים וכשצגאי ערער, בית המשפט המחוזי (הרכב בראשות כבוד השופט משה רביד) הכפיל את הסכום. ועל כן, גם במקרה של טפרה, הרי זו אחת מאותן תביעות לשון הרע, שכבר במועד הגשתן, ברור לך שיש בהן יותר מאשר סיפורו האישי הפרטי של התובע. על הדוכן לא עמד רק אדם אחד, כי אם עדה שלמה. עדה מוחלשת, מופלית, מחפשת שיוויון ומקבלת, לא פעם, פגיעה בכבודה. שופט בית משפט השלום בתל אביב, ירון גת, ישב אז באולמות בית אסיה, המנותקים מבניין בית המשפט המרכזי, רחוקים מעין, שקטים מהרגיל, ואשר פעלו אז דווקא בשעות הערב, כ"משמרת ערב שניה". גת שימש בהמשך בבקרים כשופט מעצרים. בערבים, הוא נגע במשפטים אזרחיים. ייצגתי באולמו נתבעים שנדרשו להשיב תשלומים של כמה אלפים בודדים. לפני ואחרי צעדו בסך המתקוטטים הקבועים, בסכסוכים הברורים, תיקים בקנה מידה לא גדול. תיקים באים והולכים. הולכים ובאים. זכרם נמוג עימם. אבל באותו יום באמצע דצמבר 2013, דיון ההוכחות שהחל בחמש אחר הצהריים, הפליג הלאה לשעות הקטנות, והסתיים אחרי עשר בלילה, תוך שהוא מספק כמה רגעים מדהימים ובלתי נשכחים, רווי התכתשויות אישיות לא ברורות עם עורך הדין של הצד השני. בסופם, אחרי שש שעות ובלי זמן הכנה של ממש, התבקשנו לנאום את נאום הסיכומים. כדרכן של תביעות לשון הרע, הוכנה בחופזה תביעה שכנגד, שאינה אלא תביעת סרק (ואכן נמחקה ביוזמת הנתבעת לבסוף). התביעה שכנגד הינה למעשה "תביעת מראה" של התביעה הראשונה: לפרק הזמן באורך 50 השניות שלקח לגברת יוסף לשלם את דמי החניה בסופו של דבר ולמחסום להיפתח, קראו בתביעה הנגדית "כליאת שווא". לעובדה שהכרטיס לא עבד, קראו "הפרת חוזה" – הגם שלטפרה, שהיה רק עובד במקום, ודאי לא היה "חוזה" עם דבורה יוסף. ובכלל, לפתע נוספה עילת "תקיפה" באמצעות מטאטא. אבל השיא של הערב היה ברגע העדות של הנתבעת, וכשענתה לחקירתה. אחרי שהודתה שהכרטיס שלה לא היה בתוקף, הסבירה שציפתה שטפרה "יפעיל שיקול דעת" ויאפשר לה לצאת ללא תשלום, ותירצה את להיטותה בכך שמיהרה הבייתה אל בנה (תוך שהיא מפרטת שלא לצורך אודות מצבו הבריאותי) בדברים הבאים: "קודם כל מה שאמרתי, אמרתי אתיופי מסריח, אמרתי את זה בתוך האוטו שלי, לא מתוך גזענות. אני לא אדם גזעני, אני עובדת עם ערבים, עם אתיופים, ועכשיו עם סודנים. הדברים נאמרו מתוך סערת רגשות". ולא ראית בזה אמירה גזענית? "אני לא חושבת שאתיופי מסריח זה גזעני. מיליון פעם שמעתי שאומרים לי מרוקאית סכין. ואני מרוקאית". וזה לא העליב אותך שאמרו לך דברים כאלה? "לא". אז אמרת שאת אוהבת את העדה האתיופית? "כן אוהבת, לא אוהבת, זה עניין אישי שלי. אמרתי שאני עובדת איתם". יש בעיה שהם מסריחים? "אמרתי שהוא מסריח לא בגלל ריח כמו שאתה אומר. כי יצא ככה שאמרתי אתיופי מסריח. זה לא משהו גזעני. אין לי בעיה עם אתיופים. יש לי שכנים אתיופים ואין לי בעיה איתם". מבחינתי, כחוקר בישיבת ההוכחות, נועד הדיאלוג הזה בעיקר כדי שהנתבעת תחזור ותודה, כפי שעשתה, שאכן אמרה את הדברים. השופט היה המום. גם בא כוחה. היה ברור, בשלב זה, שהיא הפסידה את התביעה. השופט ודאי הבין כי לא יכלה לומר את הדברים ברכב, בשעה שאז עוד לא ראתה את התובע. וכמי שאינה מודעת כלל למצבה אף הוסיפה "אני אישית לא יודעת איך אפשר לתבוע על דבר כזה שבעים אלף שקל. מה עשיתי לך? עשיתי לך נזק?", ואז גם "אין לי בעיה להתנצל אבל אני לא חושבת שאני צריכה להתנצל". היא באת לא התנצלה. "עבד כי ימלוך" קרא בא כוחה של הנתבעת לתובע בסיכומיו. ובחקירה החוזרת הדגיש שוב עורך דינה למה לא הייתה צריכה להתנצל והיא ענתה שאכן לא הייתה צריכה לעשות זאת. בכך גם מנעה מעצמה את הזכות ליהנות מהקלות של הפחתת סכום הפיצוי, שכן החוק קובע כי התנצלות כנה יכולה להוות עילה להקטנת הפיצוי. הייתי אסיר תודה לבא כוחה על השאלה ועל התשובה. כבוד השופט ירון גת שמע את הדברים. בפסק דינו הגיע עד מאמרו של אמיל זולא, "אני מאשים", שנכתב כנגד הרשעתו הלא מוצדקת של אלפרד דרייפוס רק בשל היותו יהודי, בשנת 1898. הוא ציטט משם את הביטוי "היהודי המלוכלך" המוזכר שם, שכן זה הזכיר לשופט אסוציאטיבית את "האתיופי המסריח". קרוב ל-42,000 שקלים קיבל טפרה לבסוף. היה זה יום שחור לנתבעת. וגם יום חג לשיוויון בארץ. יום מעניין למחוקק לענות בו – החוק שנחקק ב-1965, 20 שנה לפני עלייתם לארץ של יהודי אתיופיה ב"מבצע משה", החוק שבכלל העיתונאים חששו ממנו, חרג לפתע מעולמם של חברי ועד בית מסוכסכים, תביעות של טוקבקים אלמוניים ותביעות נגד עיתונים, ויצא לתקן קצת זכויות חוקתיות, ברוח מגילת העצמאות. החוק עבד שעות נוספות. יצאנו מהאולם ב-23:00 בלילה עם ריח משכר של ניצחון. בבוקר כבר התעוררנו עם ריח חזק של "רוסיה מסריחה", "ערבי מסריח" ועוד "מסריחים" למיניהם, שפסק הדין שלנו נתן להם רוח גבית להגיש תביעות ברוח דומה. וקובי חזר לחניון, לבקרה. חזר לחייו הצנועים כמו לפני התביעה.

 ___________________________________________________

עו"ד רון לוינטל יו"ר ועדת לשון הרע של לשכת עורכי הדין, מגיש:

הסודות הכמוסים של לשון הרע – בוידיאו

הרשמו וקבלו ללא עלות, את האקדמיה המצולמת ללשון הרע:

30 סרטונים מצולמים החושפים את הסודות שעורכי הדין המתמחים בתחום יודעים ופועלים על פיהם:

  •         מתי קמה לכם הזכות לתבוע דיבה או לשון הרע?
  •         ממה כדאי לכם להיזהר כדי שלא יתבעו אתכם בדיבה או לשון הרע?
  •         לשון הרע ברשת: מה מותר ומה אסור ברשת בכלל וברשתות החברתיות בפרט
  •         מה עושים עם גולש אנונימי שמשמיץ?
  •         האם אפשר לתבוע חברה או מפלגה?
  •         למה זו טעות לחשוב שאפשר לתבוע רק 50 אלף שקל?
  •         לענות או לא למכתב התראה שנשלח אליך? כדאי להגיש תלונה במשטרה?

 

 

גבולות המותר והאסור בקשר עם לשון הרע במסגרת של בחירות (לכנסת, למועצה, לועד וכו')

סרטון לדוגמא מתוך 30 סרטונים מצולמים על תביעות דיבה החושפים את הסודות שעורכי הדין המתמחים בתחום יודעים ופועלים על פיהם!

להרשמה לקבלת האקדמיה המצולמת ללשון הרע

 

דיבה וגם לשון הרע: אין חוק ואין עונה

למרות הציפיות לפתור את המתח שבין זכותם של גולשים לאנונימיות לבין הזכות של נפגעי דיבה ולשון הרע (לדוגמא, אך לא רק), להיפרע ממשמיציהם ולתבוע אותם לדין, בכל זאת, עד כה, מתברר שבעוד הסכנות וההשמצות גדלו – הערוץ החקיקתי והמשפטי לא התקדמו.

לפני חמש שנים קבע בית המשפט העליון (בהלכת "רמי מור", רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ) כי אין באפשרותו, מבחינה חוקית, להורות לספקיות האינטרנט למסור לתובעים הצובאים על בתי המשפט, את פרטי הגולשים שהוציאו דיבתם רעה באופן אנונימי. זאת לאחר שבמשך כמה שנים, מאז פרוץ מהפיכת האינטרנט, קבעו בתי המשפט המחוזיים הלכות סותרות לעניין זה בהיעדר חוק ברור. בית המשפט פנה אל המחוקק והציע לו לחוקק חוק מסודר, שיקבע מתי ואיך תיסוג הפרטיות של הגולש האנונימי הכותב טוקבק משמיץ, בפני שמו הטוב של האדם שנפגע מהדברים ורוצה לתבוע לשון הרע. כלומר – איך מגנים על חושף שחיתויות המפחד לפרסם בשמו מידע (ואז תצא החברה מופסדת מכך שהמידע לא הופץ) לעומת חוליגנים מקצועיים שנהנים להשמיץ, לקלל ולהמציא ככל העולה על רוחם בידיעה שהם מוגנים מתביעה. הכנסת הייתה עסוקה בדברים אחרים וחוק כזה לא נחקק.

הסרה מגוגל: שוב השין גוגל אשם?

הבעיה רק החריפה. אנשים רשאים לפרסם ככל העולה על רוחם באינטרנט, בבלוגים, בטוקבקים, בידיעה כי זהותם לא תיוודע ולא ניתן יהיה להוכיח את מעורבותם בפרסומים. כך הופך גם מנוע "גוגל" ל"אשם" המרכזי בפרסומים (שלא הוא יזם, רק דירג) ומבקשים להחיל עליו פסיקות אירופאיות כדי שימחק תוצאות משמיצות. כלומר – במקום להסיר את הפרסום על ידי תביעת הגורם האנונימי, באים בטענות למנוע החיפוש שהציב את התוצאות בעמוד הראשון. אם "גוגל" מסיר את התמונות הפורנוגרפיות שהדביקו, לדוגמא, לאודליה כרמון (א' מבית הנשיא), אז העמוד "מתנקה" אך מי שיצר את ההשמצה – נותר סודי ולא משלם על מעשיו.

הדברים הגיעו לכדי כך שהמחוקקים בכנסת, הצטרפו ליוזמת חקיקה של ח"כ עופר שלח, שמייבאת ארצה את החלטת האיחוד האירופאי המורה ל"גוגל" למחוק תוצאות (לא בדיוק ברור על בסיס מה), במקום לקדם את החוק המובטח לחשיפת IP של גולש. אותו מספר IP הוא מעין "תעודת זהות" של מחשב, ועשוי להביא את התובעים עד פתח ביתו של הנתבע, עם רק עזרה קטנה מספקיות האינטרנט. בית המשפט החליט שאין לו הסמכות לתת את הצו הנדרש.

שופטים ובוכים

והנה האירוניה: דווקא שופטים מבתי המשפט למשפחה, שמצאו עצמם מבוזים שוב ושוב באתרי אינטרנט שונים, על ידי כותבים אנונימיים שביקשו לפגוע בהם ברמה האישית, דרשו מהמשטרה לחשוף את הכותבים, והם שסובלים כעת מהחלטת בית המשפט העליון שאינה מתירה חשיפת IP של גולשים.

גם הניסיון לעקוף את הבעיה על ידי תביעת בעלי האתר עצמו, דוגמת תביעת YNET או WALLA, כמי שנתנו במה למשמיצים, כשלה מבחינה משפטית. לצורך ההגנה על האתרים ייבאו לארץ את "נוהל הודעה והסרה", היישר מתוך חוק המילניום הדיגיטלי האמריקני, ולפיו אתרי אינטרנט אינם מצופים עוד לניטור הודעות יזום, אך כן מצופים להגיב לפנייה של האדם המושמץ, לאחר שהוא עצמו איתר את ההשמצה. במקרה כזה, בהינתן "הודעה" מטעמו של המושמץ, תתקיים "הסרה" מטעם האתר. כלומר – גם את האתר אי אפשר לתבוע והאתר אפילו לא אחראי להסרת ההשמצות מיוזמתו. מדוע במקרה הזה בתי המשפט כן פועלים כ"מחוקקים" (ביצירת "נוהל הודעה והסרה" שמעולם לא חוקק בישראל) אבל בחשיפת IP טוענים שבהיעדר חוק, לא יוכלו "לחוקק אותו" במקום המחוקק? לעליונים – הפתרונים.

דיבה וגם לשון הרע: סיקרט מוגנת, הגולשים לא

ובחודשיים האחרונים הצטרפה לחגיגה אפליקציה הרסנית במיוחד בשם "סיקרט" המאפשרת השמצות אנונימיות מצד אנשי הקשר של קורבנם. באנונימיות מוחלטת מופצות ידיעות ובדיות הפוגעות בפרטיות ובשמם הטוב של בני נוער, ומביאים אותם לכדי איום בהתאבדות. לא ניתן לתבוע את הכותב של ההשמצות ב"סיקרט", בפרט לאחר שמקימי האפליקציה (היושבים בחו"ל בכלל) מתגאים בכך שאפילו הם לא יודעים מי עומד מאחורי הדברים. גם אותם לא ניתן לתבוע כמובן, וגם "הודעה והסרה" לא אפשרית, בהיותם שייכים בכלל לחוקי מדינת קליפורניה.

כך שיש מה לבקש ולאחל לשנה החדשה. אכן, הגיע הזמן לקרב את החוק והפסיקה לטכנולוגיה ולחיים שלנו. ראוי כי המחוקק יקדם את החוק הנדרש (ויש הצעות חוק שכוחות במגירות, עוד מימי ח"כ זבולון אורלב מהכנסת הקודמת והצעה של ח"כ יואל חסון מהכנסת הקודמת לקודמת). ואם לא כן, ובית המחוקקים ימשיך לעסוק בדברים אחרים, נאחל כי בית המשפט העליון יפשפש שוב בהלכה שיצר, ויראה האם אין מקום, בהזדמנות ראשונה שתגיע לפיתחו, להתעדכן ברוח התקופה ולסיים את הג'ונגל האינטרנטי הזה. וכפי שלמדו על בשרם גם שופטי בית המשפט למשפחה ברמת גן ובראשון לציון – ג'ונגל שהפך כר דשא נרחב להשמצות בלי חשבון ובלי חשיפת גולשים פוגעניים.

אתרי אינטרנט של עורכי דין נראים דומים זה לזה. לא בגלל שעורכי הדין הם אנשים מרובעים ושמרנים (ובכן, למען האמת, גם בגלל זה), אלא בעיקר משום שעורכי הדין פועלים תחת כללי אתיקה ברורים של לשכת עורכי הדין.

הכללים הללו אוסרים על עורכי הדין לפרסם באנרים, לארח באתר חברים אחרים שאינם עורכי דין ולנקוט בגישה מקורית נוספת, אשר עשויה להיות מקובלת באתרים של בעלי מקצוע אחרים.

אפילו את מנהלת המשרד המקסימה שלנו, אסור לי להציג כאן לפי כללי הלשכה (בשביל לראות אותה, תצטרכו לבוא).

ובכל זאת, האתר הזה מכיל לא רק את המידע הגולמי והטכני שהייתם מצפים מאתר עורכי דין רגיל להכיל.

כך לדוגמא, מופיע בלוג כתוב ובו תמצאו הערות ותובנות על תחומי העניין של המשרד.

תמצאו גם פורום שאלות ותשובות.

ובטבלה מיוחדת, אותה אנו מעדכנים עם כל פסיקה חדשה, תמצאו את רשימת פסקי הדין, השופטים והסכומים שנפסקו לפי תחום העניין – כך תוכלו להעריך מה אפשר להשיג בבית משפט מסוים ומהי הפסיקה הממוצעת להפרה כזו או אחרת. כשמה כן היא, הטבלה לא משקרת.

תמצאו כאן גם את ה"מחירון" של לשון הרע – כמה מקבלים על כל אמירת דיבה.

רצינו גם להיות פרקטיים ולסייע לכם לאתר הפרות של זכויות יוצרים. על כן תמצאו אצלנו טכניקות לאיתור הפרות של טקסטים באינטרנט – איך תבדקו האם יש מישהו שגנב לכם טקסט מהאתר אל האתר שלו, שיטות לאיתור הפרות של תמונות – כיצד תגלו אם התמונה שלכם מככבת בלי ידיעתכם באתר של אחר, מציאת גירסאות ישנות של אתרי אינטרנט (פרקטי מאוד כשתובעים אתר מפר שמיד משנה את העמוד ומיתמם, בלי לדעת שיש ארכיון גדול שמתעד את העמודים הקודמים של האתר) ועוד כמה אלגוריתמים מקסימים שיכולים לעניין את מי שרוצה להגן על עצמו ועל הקניין הרוחני שלו.

חלק מעניין נוסף באתר – הכספת שלנו. פתרון לאנשים רבים שיש להם רעיון טוב או שמעבר לרעיון – יצרו שיר, טקסט, יצירה כלשהי, והם רוצים להיות במצב שבו יוכלו להוכיח בעתיד כי הם היו היוצרים המקוריים, במקרה שבו אנשים יבקשו לגנוב את הרעיון או לייחס לעצמם את יצירת היצירה (אם בגניבת דעת ואם לאחר שקיבלו לעיונם את היצירה ואם כשימוש לרעה במידע שאליו נחשפו במסגרת משא ומתן). באמצעות תשלום סימלי אפשר "לאפסן" בכספת הווירטואלית שלנו את היצירה או הרעיון, לקבל חותמת זמן המוכיחה ממתי הרעיון יושב שם וכן את התחייבותנו להגיע לביהמ"ש להעיד על כך במידת הצורך. זהו פתרון מוצלח, במחיר שווה לכל נפש, לחשש (ההגיוני) של יוצר או יזם מכך שהרעיון או היצירה ייגנבו או יועתקו על ידי אחר, שייחס אותם לעצמו.

ומעבר לכל אלה – מבזקי חדשות ועידכוני פסיקה וחקיקה בתחומים שלנו. תמיד מעניין. בנוסף, תוכלו לבחור בעצמכם, אם רק תרצו, שכל עידכון בתחום ספציפי שאתם מוצאים בו עניין – יישלח אליכם למייל באמצעות ניוזלטר מעודכן היוצא אחת לכמה שבועות.

וככלל – אתם מוזמנים ליצור איתנו קשר, להציע הצעה או להתעניין בתביעה. לשם כך, מלאו את הטפסים המיועדים לכך באתר ואנו נשמח לסייע ולתת מענה לכל בקשה ושאלה.

בחזרה לראשית עמוד זה לחץ כאן
בחזרה לעמוד הראשי לחץ כאן